הילדות והילדים שלנו נכנסו השבוע בשערי בתי הספר עם ילקוטים חדשים ותקוות גדולות לשנה החדשה. אבל המציאות הקשה מוכרת: כיתות צפופות, מחסור במורים, ותחושה שהחינוך שהילדים מקבלים פשוט לא מספק. אם אנחנו לא נדאג שהילדים שלנו יקבלו חינוך שוויוני, איכותי וערכי – מישהו אחר יחליט בשבילנו וימלא את הכיתות בתכנים שלא בהכרח מייצגים אותנו ואת תפיסת עולמנו הערכית. אם לא נדרוש תקציב הוגן וחינוך שמבוסס על יהדות ישראלית, דמוקרטיה וציונות, נאבד את הדבר היקר ביותר: הדור הבא שלנו.
זרם החינוך הממלכתי־עברי הוא הגדול בישראל, ולומדים בו כיום 43% מכלל התלמידות והתלמידים: חילונים ומסורתיים, שהוריהם מצביעי ימין, מרכז ושמאל. זהו זרם החינוך הכי מגוון, שמייצג את הקבוצה המרכזית שנושאת בנטל בחברה – משלמת מיסים, משרתת בצבא ומניעה את קטר הכלכלה וההייטק. אך בפועל, הילדים שלומדים בזרם הממלכתי־עברי מקבלים הכי פחות. זה קורה כיוון שלזרם החינוך הגדול במדינה אין מי שידאג לאינטרסים שלו, בניגוד לשלושת הזרמים האחרים, הקטנים יותר: הדתי, החרדי והערבי.
התוצאה היא אפליה תקציבית בוטה, שהולכת ומעמיקה לאורך השנים. לחינוך הממלכתי־עברי אין תקנות תקציביות ייעודיות נדיבות כמו לממלכתי־דתי, ובוודאי אין לו הזרמה קבועה ונרחבת של כספים קואליציוניים, כמו לחינוך החרדי. ככלל, תלמיד ממלכתי־עברי לומד פחות, בבתי ספר גדולים יותר ובכיתות צפופות יותר. מדובר בנתונים גלויים של משרד החינוך.
אין סיבה לפגוע בחינוך הממלכתי־דתי ולהפחית את מה שהוא מקבל, להפך – יש ללמוד ממנו ולקבל תנאים שווים. אין סיבה שילד חילוני ילמד פחות מילד דתי. גם לראשון עגלה מלאה של מורשת יהודית, תרבות עברית והוויה ישראלית, ומגיע לו לספוג לא פחות יהדות ורוח, בין היתר בגוון ישראלי פלורליסטי.
החינוך הממלכתי־עברי צריך להפסיק לברוח מסוגיות ערכיות ולנער מעליו את המנטליות "רק לחזור הביתה בשלום" – תוצר של שנים רבות של היעדר גיבוי למורים אמיצים המעיזים לעסוק באופן מורכב ורגיש בסוגיות נפיצות כדמוקרטיה ויהדות. חיינו כאן רצופים סוגיות כאלה, והימנעות מעיסוק בהן מייצרת דור שאינו מחובר – לא ליהדות שלו ולא לחשיבותה של הדמוקרטיה. וראוי שנפקח עיניים מול הסכנה שבהימנעות משיח ערכים, גם אם הוא סבוך. אחרת, אנשים כמו אבי מעוז יתערבו ויבחשו בבוטות בתוכניות הלימוד של ילדינו, ינסו לצנזר אותן ולהחדיר אליהן תכנים זרים לחלוטין לרוח הישראלית.