מאות אלפים יצאו השבוע לרחובות בהפגנות מנומסות, עם שלטים מנוסחים בקפידה. חלק קטן מהמפגינים חרגו מהמקובל, חסמו כבישים, הדליקו מדורות והתעמתו עם שוטרים. בגדול, זה לא הזיז לממשלת הימין–ימין והעומד בראשה.
ראש הממשלה הסכים להסכם חלקי, התהפך, והפך למתנגד להסכם חלקי. חלק מהשרים שמתנגדים לכל הסכם שהוא, דורשים למוטט, להשמיד, למחוק ולהרוס את מה שנשאר מעזה, על תושביה - נשים, גברים וטף.
בזמן שרוב האוכלוסייה הישראלית יושבת בסלון ביתה מדי ערב וצופה ב"האח הגדול", ב"מאסטר שף" ובתוכניות הפקה־פקה; בזמן שעשרות פרשנים ממלאים מהבוקר עד הלילה את האולפנים ומנפחים את המוח לצופים בהם על פתרונות ואסטרטגיות ומה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות - אי שם במנהרות ובמחילות מסתור בעזה, זרוקים על רצפה מסריחה החטופים החיים. שלדי אדם רזים, מורעבים, בקושי נושמים אוויר מסריח. ללא מזון, ללא מים, ללא טלוויזיה, טלפון, מוזיקה, ללא בני משפחה, ללא יכולת לזוז. 700 ימים הם שם. כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה גיהינום.
זה עינוי שאי אפשר לתאר אותו במילים. 700 ימים, בדיוק 100 שבועות, 16,800 שעות, 1,008,000 דקות, 60,480,000 שניות. כל שנייה, כל דקה, כל שעה, כל יום זה גיהינום עבורם.
במשרדים מפוארים בירושלים ובתל אביב יושבים מי שחורצים את גורלם, שיכולים להפסיק את הסבל המתמשך והמצב הבלתי נסבל. השרים בחליפות ועניבות, השרות בבגדי מעצבים יוקרתיים. לרשותם נהג שיקפיץ אותם מהבית למשרד, מהמשרד לאירועים חשובים, לפגישות במסעדות יוקרה, לישיבות עם אורחים מחו"ל בלובי מפואר של בית מלון, לנמל התעופה לעוד נסיעת תענוגות במסווה של נסיעת עבודה.
החיים שלהם דבש. כשהם מדברים על גורל החטופים, הם מנסים, לא בהצלחה יתרה, לגרום לעיניים שלהם להביע עצב עמוק ורגשי השתתפות. הם ממשיכים לטוס לחו"ל כאילו לא מתנהלת מלחמה כמעט שנתיים, הם יושבים בוועדות הכנסת וצועקים על בני משפחות החטופים שמעיזים להפריע להם ללא בושה. חלק מהשרים מתנהגים אל בני המשפחות כאל מטרד ואל המפגינים נגדם כאל פושעים, עבריינים אלימים, אנרכיסטים, משתפי פעולה עם חמאס ועוד האשמות זבליות מהסוג הזה.
משטרת בן גביר, בגיבוי השר העבריין המורשע, ה"שומר על כבוד האדם וחירותו", הפכה למשטרה אלימה כפי שלא הייתה מעולם. נשים, קשישים ונערים נעצרים, נגררים באלימות לניידות, מובאים לחדרי חקירות שם חלקם, נשים בעיקר, נדרשים להתפשט לצורכי חיפוש, כאילו הטמינו בתחתוניהם חומרי חבלה או סמים קשים. זה לא סוד ששוטרים וקצינים הפועלים ביד קשוחה נגד המפגינים זוכים ל"מי שביירך" וקידום מהשר, שבעברו התפרסם כבריון אלים.
המסורת המקראית מספרת על עם ישראל שניצב מול חומות יריחו, עיר בלתי חדירה, מוקפת חומות עבות, שנראתה בלתי ניתנת לכיבוש. דווקא לא בכוח החרב והקשת נפרצו החומות, אלא בשיטה אחרת: מצעד, חצוצרות, סיבובים סביב העיר, קול ציבורי רם ומתמשך, עד שהתשתית המורלית קרסה.
על כנפי הדמיון עשיתי הקבלה בין יריחו ההיסטורית לכנסת ישראל וקריית הממשלה של ימינו, גם היא מבוצרת, מנותקת, מוקפת חומות מגן פוליטיות, פרוצדורליות ותקשורתיות. מול חומות אלו ניצב הציבור: משפחות החטופים, המפגינים, הקורבנות של המלחמה, אלו הדורשים שינוי. השאלה היא כיצד מצליח קול ציבורי להפוך מכלי ביטוי של זעם לכלי שסודק את חומות האטימות. בפגישותיי עם בני המשפחות הסברתי להם איך אפשר.
זה 700 ימים מנסים לעודד את המשפחות ואת העם בישראל, שחלק גדול ממנו הפך מדוכדך ודיכאוני, בעזרת אמירות שקשורות לאמונה הדתית. בשיח הציבורי לא מפסיקים להשתמש בביטוי "בעזרת השם", "בעזרת האל ובישועתו", מציעים לקרוא פרקי תהילים, להתפלל למען החטופים. במציאות התהילים לא עזרו נגד טילים, התפילות לא הצילו מאונס ומרצח, ולא ביטלו את המכות הנוראיות שחטף העם היושב בציון ב־7 באוקטובר ולא את המשכן במנהרות חמאס. מה שקרה לנו ועדיין קורה מצריך חשבון נפש יסודי ומעמיק - הגיע הזמן להתעורר.
התרעות פיקוד העורף