להסתובב ברחוב כדי להבין את הלך הרוח העגמומי שמרחף כאן. ובכל זאת, אם עוצרים רגע ומסתכלים דרך העדשה הרחבה, מגלים שיש זרעים קטנים של אופטימיות. אני מוצאת אותם בעיקר כשאני מוקפת בהמון אנשים שחולקים יחד מטרה אחת פשוטה: לברוח מהכאוס, למצוא מפלט רגעי.
תרבות הייתה מאז ומעולם מפלטה האסקפיסטי של האנושות, כזו שידעה בדרכה החכמה גם להטיל ספק, להעביר ביקורת, לספק רגע של שכחה ובעיקר לעבד את המציאות לתמונת מראה, כך שתהיה הרבה יותר קלה לעיכול.
אחרי שאני יוצאת מהופעה ששימחה לי את הנפש, אני לא שוכחת שמוסדות התרבות הם הראשונים להיסגר כשקורה משהו, הם הראשונים להיפגע כשיש מחסור תקציבי והם האחרונים לקבל, כנראה כי מי שמקבל את ההחלטות לא באמת צורך תרבות ביומיום שלו, ולכן לא מבין עד כמה היא חיונית. כמו אוויר לנשימה.
בשבוע שעבר הייתי בהופעה של טיפקס. שעתיים של שמחה טהורה, עם מסה קריטית של אנשים ממקומות שונים שרצו לשם שינוי וללא ויכוח בדיוק את אותו הדבר, לא רק לשמוח אלא כמעט להתחנן לשכוח. לא היה צריך יותר מדי, רק להביט על הפרצופים בקהל שהם לא רק רוצים, אלא משוועים להתרפק על זרי הדפנה המדומיינים של סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000, שנראו פתאום כמו משחק ילדים מול מה שקורה כאן היום.
"איזה כיף היה אז", אמרה מישהי שעמדה לפניי, והחברה שלה ענתה "וואי, נכון". לצד הנהונים מכל מי שהיה באותו הרדיוס, גם אני הגבתי - אף על פי שאף אחד לא שאל אותי - "כן, ממש". אני מודה שהייתי מבוגרת מספיק אז לדעת שלא היה כזה כיף, אבל מה זה משנה, הכל יחסי. החיים היו אז בקצב אחר וכך גם המאורעות שרדפו אותם.
וכמובן, כמו בכל מופע בתקופה הזו ישנו הרגע של החזרה למציאות. ההבנה שצריך לדעת לאפשר לעצמנו לטעון את הסוללה המרוקנת, כדי שיהיה אפשר להמשיך להחזיק את המקום הזה.
במהלך ההופעה קובי אוז הוריד את הקצב ושר את "התחנה הישנה". דווקא ברגע הזה מצאתי את עצמי מתרגשת ממש. אולי כי כמה ימים קודם לכן מצאתי את עצמי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, באמצע פלונטר אינסופי שבו נכנסנו לסבך התחבורתי באזור ולא הצלחנו לצאת ממנו.
חפירת הבור האחרון של הקו הירוק של הרכבת הקלה, גל החום והסגירה של כל רחוב הר ציון הבריחו משם לא רק את התנועה אלא גם את האנשים. בין פנייה אחת לאחרת, בין שלט של "אין כניסה" לרמזור שלא עובד, בין חנויות סגורות וקרעי בניינים שהיו גם פעם לא משהו - המקום היה שומם. רק פה ושם נרקומנים היו זרוקים בצידי הדרך.
היה עצוב לראות, לא רק בגלל המצב הנוכחי של המקום, אלא גם מתוך הזיכרון של מה שהיה שם פעם. יש מקומות כאלה שמספיק שיטוט קצר בהם כדי לקבל תמונת מראה של תקופה. התחנה המרכזית הישנה, למשל, תמיד הייתה אחד מהמקומות הללו שכל עשור בה סיפר סיפור חברתי, אקטואלי, תמונת מצב בזמן נתון של הארץ.
אני שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה, אבל אם להיות כנה, אף פעם המצב לא היה מזהיר. בילדותי, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב הייתה תחנת עצירה ומעבר מהאוטובוס שמגיע מחולון למונית השירות הצהובה של קו 4 או 5. בתחילת שנות ה־90 הייתי נוסעת לשם עם חברות, לקנות כל מיני שטויות מהדוכנים שנראו לי בזמנו כמו האטרקציה הכי גדולה בתל אביב.
אף פעם האזור הזה לא היה סימפטי לטיול, בלשון המעטה. אני בטוחה שההורים שלי לא ששו לשמוע ששם אנחנו מסתובבות לנו, חבורה של נערות בתיכון שמחפשות תכשיטים בזול.
אי אפשר באמת להתרפק על מה שהיה שם, ואת זה אני מבינה רק כיום. זה היה מקום שתמיד צעק את מה שאף אחד לא רצה לשמוע, והציג בראש חוצות את מה שאיש לא העז להסתכל לו בעיניים.
את בליל הרגשות בשיר הכי לא צפוי בהופעה, הסברתי לעצמי בכך שאנחנו כנראה אף פעם לא באמת מרחפים מעבר לזמן אלא סוחבים איתנו לכל מקום את כל מה שהיה, עד שזה מציף. ואז נזכרתי במשהו שאיש חכם פעם אמר לי שעוזר להקל ולעכל: החיים הם תמיד השילוב של מה שהתרחש ומה שאנו בוחרים לשמור בזיכרון.