אין דובר רשמי למחאה, אבל אם הבנתי נכון יש לה שתי מטרות עיקריות: האחת, להציל את המתאבד הבא; והשנייה, לקדם חקיקה בנושא הלומי הקרב. כבר ידוע שאלפי לוחמים מתדפקים על דלתות אגף השיקום, שמצוי בקריסה מתמשכת, התהליכים איטיים ולא כולם מקבלים טיפול, כי אין מספיק עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. חוץ מזה, מי שמוכר כהלום קרב מוכר כנכה צה"ל ב־50% ולא ב־100%.
כמעט שנתיים חלפו. מדי פעם יושבי המאהל החדש נעזרים באמצעים שיש במאהל הוותיק. מדי פעם הם מתפרצים. במאהל של הלומי הקרב הלילות הם ימים והימים לילות, וכשהקריז מגיע הוא מגיע. על כך יעיד הגנן המסכן שעובד בשירות עיריית ירושלים. בא לעבוד, התבלבל באוהל, וכשהם שמעו את המבטא הערבי שלו, חטף מהם מכות רצח עד שפונה באמבולנס.
בשבת האחרונה הם סגרו חלק מהכביש כדי שהילדים שלהם יוכלו לשחק. גם השוטרים לא ממש רוצים להתעסק איתם, מחר הם יכולים להיות שם במקומם. זרוקים, נידחים, כשהקיר בינם לבין המשכן הולך ומתעבה. מי יבטיח להם אחרת? הם ראו במו עיניהם מה קרה ליושבי המאהל הזה.
דילמת סירת ההצלה היא תרחיש מוסרי דמיוני: בתרחיש הזה יש ספינה טובעת, וניצולים רבים מנסים לעלות על סירת הצלה קטנה. המקום מוגבל ואין די מושבים. במים צפים ניצולים רבים נוספים שמבקשים לעלות. אם יעלו כולם, הסירה תטבע וכולם ימותו. ואם יעלו רק חלק - מי?
האם לבחור לפי גיל ולהעדיף את הצעירים על פני המבוגרים? האם על פי תועלת פוטנציאלית לחברה? האם על פי הגרלה? או שאולי כדאי לתת לטובעים לטבוע ולהמשיך הלאה? זו בעצם דילמה מפורסמת על משאבים מוגבלים.
בתי משפט בעולם השתמשו בדילמה הזו כדי לבחון מקרים מחרידים במיוחד. אני לא חושבת שנתקלתי במצב שבו הם בחנו הנהגה מוגבלת. מצד שני, אולי זו לא מוגבלות. אולי חברות וחברי הממשלה הזו באמת לא מבינים. כמה מביניהם בכלל שירתו בצבא? מה הם יודעים על שירות צבאי שעלול להוציא את האדם שבור, רצוץ ושרוט?
זו הייתה התקדמות דרמטית: ב־1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הרופא הצבאי הבריטי צ'רלס סמואל מאיירס טבע את המושג Shell Shock (בתרגום חופשי: שוק פגזים), שנועד לתאר שורת תסמינים שפקדו חיילים שנלחמו חזית: רעד בלתי נשלט, אילמות, חרדה, עיוורון זמני ותשישות מוחלטת.
הנחת העבודה הייתה שמדובר בתגובה גופנית כתוצאה מהדף הפגזים. חיילים שקרסו תחת העומס הנפשי נחשבו בתחילה לעריקים או פחדנים, ולעיתים הוצאו להורג.
הסיפור מסתיים בכך ששם קץ לחייו. בעוד מעטים הצליחו לתת ביטוי ספרותי למה שעבר עליהם ועל חבריהם, רבים אחרים נותרו מתים מבפנים עד סוף ימיהם. הם כונו "הדור האבוד".
כמו בדילמת סירת ההצלה, גם אצלנו השאלה מי נשאר לטבוע ומי זוכה לעלות פנימה נענית שוב ושוב באותה דרך: הממשלה בוחרת להשאיר את החלשים במים ולצרף אליהם עוד ועוד קבוצות. היום אלה הלומי הקרב שמצטרפים לנכים, לפצועים, למשפחות הנרצחים, למשפחות החטופים, לקשישים, לחולים, למפונים, למשפחות המילואים, לתלמידים ולתושבי הפריפריה. מי נשארו על הסירה? נו, התשובה ברורה. כלומר עד שהם יתחילו להשליך זה את זה. זה רק עניין של זמן. אין פה באמת דילמה מוסרית. לשם כך נדרש מוסר, אפילו בסיסי. רק שנחזיק מעמד בינתיים.
התרעות פיקוד העורף