לא רק הוא אלא גם היא, שתוקעת את זרבוביתה הלחה אל מה שנראה כשאריות שהותיר אחריו נבחן אחר ושלא נאספו כדין בידי בעליו. "בואי כבר, יא דוחה אחת", הוא מקניט אותה, והיא מצידה מכשכשת בזנבה כאילו שמעה מילות אהבה. ממנה ומקודמיה, ההולכים על ארבע שזכה להיות חלק מחייהם, למד להקשיב לטון. להפריד בין מילים למנגינה.
היא כבר בת 10 וחצי בערך (את תאריך הולדתה המדויק לא ידע), וקשה לו שלא להרהר ביום שבו מחזורי החיים השונים בין אדם לכלבתו יפרידו ביניהם. מה יעשה בלעדיה? הוא כמעט דומע, אבל אז ממלמל לעצמו שמה הוא בכלל ממהר להספידה? הנה היא חיה ונמרצת, בריאה כגורה (טפו טפו טפו), בעוד הוא זה שמסתכן מדי יום בדרכים, רכוב על אופנוע. "מה אתה מדבר בכלל? מחר תדרוס אותך משאית", הוא מתגרה בעצמו, והלחלוחית שנקוותה בזווית עינו נחרצת בקמט של צחוק.
נדיר שחל בו שינוי של ממש. רוב ההחלטות היו מחזיקות את ראשיהן מעל למים עד לימי החגים ואז קורסות אל תוך מי שהיה, אל מי שהוא עדיין. פעם נתקל בכרזה של אומן פולני: איש חסר פנים שקדמת ראשו היא כלוב ובתוכו ציפור. במשך שנים דימה עצמו לציפור ההיא, נתונה בכלוב שבראש, ולא משנה להיכן יישאו אותה הרגליים. פעמים רבות ניסו רגליו לברוח - והיא נשארה, אסורה בכלובה.
בשנה האחרונה החליט לפתוח את הסוגר. היה זה פרץ של חיות, אבל לא בלי מחשבה: הימלטי עכשיו, אמר לה, כל עוד הגוף מתפקד כהלכה. כל עוד הכלוב הוא רק בראש, רגע לפני שיכריע אותו משא השנים ויסגור עליו גם את יתר חלקי גופו. והציפור אכן עפה לה, והוא בעקבותיה: מביט נפעם בכנפיה הפרושות נוכח הרוח העולה מהים, משתאה לקול ציוצה, שכולו אומר שירה חדשה, הללויה.
העולם שבחוץ נראה כשוקע אל תוך עצמו, ובארץ השחוקה מרוב מלחמה פשה דיכאון קיומי, במיוחד בסביבתו הקרובה: אף פעם לא היה קל פה, אבל פעם לפחות הלא־קל הזה היה שלה, בבעלותה. ואולי זה לא רק אובדן השליטה אלא גם אובדן התקווה? אל תלך לשם, הוא גוער בעצמו, כי למה לו פוליטיקה עכשיו בשעה שהוא מאושר בד' אמותיו?
המרחק הזה שבין הפרטי לכללי גרם לו לעיתים לייסורי מצפון. כל כך חריף היה הניגוד, עד שלא יכול היה שלא לחשוב על ורשה והמלחמה ההיא, שהכיר רק מספרי ההיסטוריה. מה, אנשים לא התאהבו בפולין של אחרי הפלישה? לא שמחו בשלהם למרות השמיים המתקדרים מעל לראשיהם?
נער יהודי שאהובתו החזירה לו אהבה, בוורשה של ראשית ספטמבר 1939, לא עלץ כמו - ובכן - כנער שאהובתו משיבה לו אהבה? פססס... הוא גוער בעצמו בעודו גוהר, שקית ניילון בידו, מעל מה שהותירה הכלבה על המדרכה, תראה עד לאן הרחקת, עד לפולין. דביל.
הוא מושך ברצועה, דוחק בה למהר אחריו כדי שלא להיתקע זמן ממושך מדי עם השקית החמימה בידו. מזל שההוא שמשיב את הפחים למקומם עוד לא עבר, כך שלא יצטרך להרחיק עם השקיק.
הנה מבלי משים נשאו אותו לא רק מחשבותיו אלא גם רגליו הרבה מעבר למה שהתכוון. שכח לפנות שמאלה מרחוב יונה הנביא אל רחוב הירקון, והמשיך בו עד לטיילת. הוא נוזף בעצמו על הבלבול, אבל לא בחומרה רבה מדי, שהרי נפש שראתה את הים עוד לפני שעלתה השמש מעל בתי העיר, היא מפויסת מאליה.
תראי מה זה, התבלבלנו, הוא ממהר לחלוק את האשמה עם הנבחנית השעירה, שמצידה מביטה בו בלגלוג, בבחינת מה אתה רוצה ממני, אתה זה שמחזיק ברצועה. "אמרה", וצדקה. הוא זה שמחזיק ברצועת חייו, יכול להוליך אותם להיכן שיחפוץ, לפחות כל עוד הרגליים נשמעות להוראות שנותן להן הראש.
הכחול הגדול נפרש לפניו באופק. רוח ים מלטפת את פניו. על עורפו מעקצצת כבר קרן שמש ראשונה של בוקר. עוד לא ממש חילופי עונה, אבל רמזים לסתיו כבר נישאים באוויר, וגם מבטו נישא למרחקים, אל האינסוף. ושפתיו ממלמלות בלחש: "שלא ייגמר לעולם".
התרעות פיקוד העורף