700 ימים עברו מאז שחיינו התהפכו. 700 ימים של שנייה אחר שנייה, רגע אחר רגע מאז אותה שבת שחורה, שבדמיוני נראית לפעמים כמו הזיה, כמו חלום רע, אבל קופצת מדי יום חיה ובועטת מהמציאות. לצד הכאב, החיים נמשכים. גורלנו, גורלו של העם היהודי, ממשיך להיכתב. ואיך כותבים היסטוריה? משפיעים עליה, מנווטים אותה, לא נותנים לה לנהל אותנו, אלא מנהלים את מסלולה. נלחמים ברעים, מעצימים את הטוב, לפחות עושים הכל לדאוג שזה יקרה.
אין באמת צורך להרחיב על מה שעברנו ב־700 הימים האלה. אין מי שלא השתנה, אין אחד שלא קיבל זווית התבוננות חדשה על חייו, על מסלולו שלו. מי שלא עיבד את מאות הימים האלה וחי את אותם החיים בדיוק שחי לפני פרוץ המלחמה, מנותק מעצמו. לשמחתי, לא נתקלתי ביותר מדי אנשים כאלה. וזו בדיוק הנקודה. בתוך האובדן, האבל, הקושי, הרוע שכבש, תרתי משמע, את המדינה שלנו ביום שמחת תורה, קם לו עם מהקרשים. התגלתה ערבות הדדית מרהיבה שלא מושמעת מספיק לראייתי. אני מבקשת לשפוך כאן עליה עוד קצת אור.
במסגרת תפקידי זכיתי להכיר במלחמה אנשים מרהיבים שדווקא מתוך השכול, מתוך המשבר האישי שלהם, בחרו למנף את הכאב לעשיית טוב למען החברה הישראלית. איש איש בדרכו וביכולתו. אנשים שבחרו לשנות קריירות ולתעל את כוחותיהם המקצועיים כדי לעטוף את לוחמי צה"ל, למשל בעמותות מיוחדות שקמו לטובת לוחמים פוסט־טראומטיים. גם אני זוכה מאז המלחמה לעבוד צמוד עם לוחמים פגועי נפש. אני מרגישה שאני מקבלת מהם, בזכות השליחות הזאת, לא פחות ממה שאני מעניקה להם.
לצד הקושי והכאב, חשבו עליהם, העלו אותם על נס: את מבשלי הסירים, מארגני הציוד למפונים, האנשים שהתנדבו לחקלאות הישראלית כשלא היה מי שיעבוד בה. עובדי עיריות מדהימות שדאגו לתושבים שלהן עד הצורך הכי קטן גם בתקופה שבה הכל נראה אבוד. ומעל הכל, אנשים זרים שנפגשו בסיטואציות מורכבות, מוזרות, לפעמים הזויות ממש, ותמכו זה בזה ללא תנאי, אף שלא הייתה להם היכרות מוקדמת.
בימי המלחמה הראשונים, כשנתניהו עמד על הפודיום שלו עם עוד נאום ראש הממשלה ודיבר על "מלחמת תקומה", פרצתי בצחוק היסטרי. זה היה צחוק של ייאוש. הניסיון למתג את המלחמה כ"תקומה" נכשל. גם "חרבות ברזל" לא עבד משהו, ואפילו "מרכבות גדעון", התבשרנו השבוע בזכות מסמך צה"לי, לא השיג את המטרות. צמד המילים "7 באוקטובר" חקוק בעצמותינו הכואבות לעד.
אלא שנתניהו (שהשבוע קיבל נזיפה ציבורית מוצדקת על חדלון הטיפול שלו ושל ממשלתו בעורף) צדק במילה "תקומה", דווקא מהמקום האזרחי. ראו אילו כוחות נפש חבויים בעם שלנו, הסתכלו בהשתאות איך הם מתפרצים ברגעי משבר, והיזכרו גם ברגעינו הקשים שאין עוד עם כזה בעולם עם ערבות הדדית שכזו. הטוב תמיד מנצח. לפחות בסרטים. מאמינה בנו שבזכות כוחנו הפנימי ננצח גם את זה. החיים שלנו כאן הם הרי סרט.
כמה אהבה
מי שמכיר אותי מקרוב, יודע כמה קשה לי לפתוח, במיוחד כשזה בא מהכאב הכי עוצמתי ועמוק. שנתיים אצרתי בבטן את החרמות שעברתי ממי שנחשבו החברות הכי טובות והכי קרובות שלי. לא דיברתי על האיומים, לפעמים עד כדי מגע פיזי, שקיבלתי מסביבתי הקרובה ביותר בתקופת הופעותיי ב"אולפן שישי".
אבל המקצוע שלי הוא לשכנע אנשים להיחשף ולספר את סיפוריהם, ועליי, כך אני מאמינה, חלה אותה החובה בדיוק. הקטע הזה, שיצא לי ממגירות הלב הכי סגורות, "התפוצץ ברשת" (כך זה נקרא בז'רגון המקצועי) והגיע למיליוני צפיות. מה שהמם אותי במיוחד היה התגובות שהגיעו. הכמויות שהרעיפו אהבה ותמיכה, אבל בעיקר התכנים שהושמעו בפניי והחשיפות שהשמיעו רבים באוזניי.
כתבתי פה בעבר על "ימניים בסתר", אנשים שחיים במעוזי שמאל (במרכז הארץ) ועובדים במעוזי שמאל (הייטק, אקדמיה ותקשורת). אבל אפילו אני נדהמתי השבוע עד כמה הם רבים. קיבלתי שיחות טלפון מאנשי אקדמיה (ביניהם פרופסורים בכירים) שנאלצים להתחזות לאנשי שמאל ומנהלים קבוצות תמיכה סודיות "כדי לעבור את היום".
פנו אליי שלל אנשים מתל אביב וסביבותיה שסיפרו על קבוצות חברתיות מחתרתיות שאסור לדבר בהן פוליטיקה משום שהמשתתפים בהן הם אנשים שמוחרמים בעצמם מסביבתם. כבר הפסקתי לספור את כמות האנשים, כולל עיתונאים (שמציגים עצמם כשמאל והם בכלל ימניים) שגילו לי איך חברים מהבית זרקו אותם כפי שעשו לי, ואיך כמוני הם שמרו בבטן.
כל הודעה ושיחה שכזו לוו בחום ובאהבה בכמויות ובעוצמות, עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שקשה לי להכיל. בכל זאת, לימניים הרי אין רגש, קיצוניים וזה... אנשים הסבירו לי שיחה אחרי שיחה שאם יחשפו את דעותיהם באזורם אז "דמם בראשם". הם ביקשו להיות חבריי (באהבה), וגרמו לי להבין כמה חשוב לתת במה לנושא המושתק הזה. זכיתי.
התוכנית שודרה, ואיתה יחלפו גם גלי החום והאהבה. אבל את הגל הזה, הניסיון "ליישר אנשים" באמצעות לחץ חברתי, כלכלי ונפשי, חובה לעצור. תופעת החרמות בבתי הספר ממשיכה לחיים הבוגרים ושם הופכת למתוחכמת ואכזרית. אני סירבתי להיכנע ללחץ הזה ואסרב תמיד, יהיה המחיר אשר יהיה.
ימניים בסתר, אתם לא לבד. העולבים בכם הם החלשים. חברות היא מעבר לכל עמדה פוליטית, ומי שלא מבין או מבינה זאת, איך אומרים בימנית אלגנטית? שילך לחפש את החברים שלו. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף