במלחמה זו ספג חיזבאללה מכה קשה, אבל אין ניצחון מוחלט. חיזבאללה ממשיך להתקיים כשהוא מוחלש. ישראל איננה יכולה להשמיד את חיזבאללה, יהיה זה בזבוז כוח לשווא, וייגרם לנו נזק חמור אם ננסה לעשות זאת. ההמשך כעת הוא מדיני. בלבנון נמצאים כוחות המתנגדים לחיזבאללה, נאבקים בו, ונתמכים בידי ארה"ב וסעודיה.
בשלהי השנה שעברה קרס משטרו של אסד, והוא ברח לרוסיה. סוריה מפוררת, וכרגע שולט בדמשק מי שהיה מנהיג טרור סוני. גם כאן ברור שהמשך המאבק צריך להיות מדיני, במטרה להשיג הסדר כלשהו עם השלטון בסוריה, שיבטיח ככל האפשר שקט בגבול והגנה על הדרוזים.
גם המלחמה הזו הסתיימה ללא ניצחון מוחלט. איראן לא נכנעה, נותר בידה אורניום מועשר, אין ודאות שזנחה את חלומה הגרעיני, והיא ממשיכה בתכנון ובייצור טילים. אבל ההמשך נגדה הוא מדיני. נקווה שיושגו בו תוצאות משביעות רצון, אך הדבר אינו ודאי.
לא רק בכוח
חמאס שילם מחיר כבד במלחמה המתנהלת נגדו, וכך גם תושבי רצועת עזה, אבל ניצחון מוחלט לא נראה באופק (כשם שלא היה בחזיתות האחרות). ישראל, כאמור, שילמה ומשלמת מחיר כבד ביותר במלחמה זו בהרוגים, בפצועים ובחטופים ובחורבן מוחלט של מעמדנו המדיני. השאלה היא מה גרם לתוצאות הגרועות כל כך בעזה, ומה ניתן עדיין לעשות.
השוואה לשאר החזיתות מלמדת קודם כל על כך שהמלחמה בעזה מתנהלת במישור הצבאי בלבד, ללא שום היבט מדיני. במאבק, שהוא צבאי בלבד, גילו חיילי צה"ל גבורה עילאית. אבל אם מישהו חשב שבאמצעים צבאיים בלבד ניתן להשמיד את חמאס, ברור שהוא טעה. השמדה מוחלטת של חמאס איננה אפשרית, כשם שלא ניתן להשמיד את חיזבאללה, וכשם שמעצמות המערב לא השמידו את ארגון הטרור דאע"ש.
המטרה הייתה חייבת להיות שלילת כוחו השלטוני של חמאס, וזאת לצד פגיעה חמורה ככל שניתן ביכולותיו הצבאיות. אולם אסטרטגיית המלחמה שבחרה בה ממשלת הכישלון של 7 באוקטובר, לא יכלה להשיג תוצאה זו. לשם כך היה צורך קודם כל בצד המדיני, כלומר בניית מערכת שלטון אלטרנטיבית לחמאס.
זה לא נעשה. ממשלת ישראל לא ניסתה לייצר שום מנגנון שיטפל באוכלוסייה בעזה, שחמאס מתייחס אליה כאל מגן אנושי וישראל רואה בה מטרד. במהלך המלחמה הסתפקה ישראל בפשיטות לשטח שבידי חמאס ובפגיעה באנשי ארגון הטרור שבדרך. עם סיום הפשיטות חזר צה"ל למקומו, וגם חמאס חזר והשתקם.
כעת, אחרי שנתיים של לחימה, נזכרה ממשלת הכישלון להחליף את אסטרטגיית הפשיטות בכיבוש השטח. אבל בין ליקויי ממשלה זו מצוי גם ליקוי בתפיסת הזמן והבנת משמעותו. מה שהיה ניתן לעשות לפני שנתיים, כבר לא ניתן לעשות היום, כאשר המצב המדיני של ישראל על סף אסון, לאחר שספגנו אבידות לא קלות בהרוגים ופצועים, ולאחר שכוחות המילואים לחמו חודשים ארוכים, חלקם יותר משנה.
יתר על כן, עדיין חסר הסדר מדיני ותכנון מדיני. חסרונו של ההיבט המדיני כעבור שנתיים של מלחמה מכביד יותר מאשר חסרונו ביום הראשון. הרעיונות של טראמפ בדבר פינוי האוכלוסייה ויצירת ריביירה בעזה, אם בכלל היה להם סיכוי, עדיין לא עשו את צעדם הראשון. בקיצור, אי אפשר להתחיל כביכול עכשיו את המלחמה, כאילו אנחנו נמצאים ביומה הראשון.
הקשר המדיני שלנו (מלבד עם ארה"ב) בעניין עזה הוא עם מצרים ועם קטאר, אך זאת רק לצורך המו"מ על החטופים. אגב, הגיע הזמן שנשמע מהממשלה משהו בכל הנוגע ליחסינו עם קטאר, מהאויבים המסוכנים ביותר שלנו, ומי שגרמה וממשיכה לגרום לנו וליהדות העולם נזק בממדים שלא ישוערו.
האם החיבוק שזוכה לו קטאר הוא המשך לחיבוק שהעניקה ממשלת נתניהו לחמאס (ולכספי קטאר שזרמו אליו) בימים שלפני 7 באוקטובר? היש אינטרסים נוספים? מהי עמדתה של ממשלת ישראל ביחס למדינה זו וליחסים עימה?
ישראל "מאיימת" על חצי מהעולם, כולל מדינות כמו אוסטרליה (ששללה ויזות מישראלים) ומדינות העומדות להכיר במדינה פלסטינית, אך דווקא לגבי קטאר ולנזקים שהיא גורמת אנו עדים לשקט מפליא ומוזר.
לחתוך הפסדים
נחזור להמשך המלחמה בחמאס. האסטרטגיה המוצעת, כפי שפורסמה, לא תוכל להבטיח את התוצאה הרצויה. הרעיון כרגע הוא פינוי אוכלוסיית עזה, כיבוש העיר והשמדת אנשי חמאס ותשתיותיהם. ניתן לצפות מה יעשה חמאס. יש להניח שעם האוכלוסייה יתפנה גם חלק נכבד מאנשי חמאס.
בעזה יישאר רק חלק מהכוח, שינהל נגדנו מלחמת גרילה. בדרום הרצועה תצטופף אוכלוסייה של יותר ממיליון תושבים, ובהם אלפי אנשי חמאס המוסווים כאזרחים. ניתן להעריך מה יעשו לישראל התמונות שיופצו בעולם על ריכוז האוכלוסייה הזה.
מעבר לכך, אפילו נניח שישראל תקים מרכזי חלוקת מזון במספר מספיק (המזון וכל הטיפול בחלוקתו – כמובן על חשבוננו). מי ידאג לכך שבעלי המרפקים, ובהם כמובן אנשי חמאס, לא יגיעו למרכזי חלוקת המזון וייקחו ככל שיוכלו – ואילו לחלשים, לנכים ולזקנים יגיעו רק פירורים, ואולי לא יגיע כלום? ובכלל, מי ינהל את המחנות? מי ידאג לניקיון, לטיפול בעבריינות, לשירותי בריאות (שלא לדבר על חינוך, שבכלל חדל להתקיים)? בהיעדר שלטון אחר, יש להניח שחמאס ימשיך לטפל בכל אלה, אומנם באופן חלקי נוכח חולשתו, ובכל זאת זה יהיה חמאס.
בשורה התחתונה, עלינו לחתור לצמצם נזקים. פירוש הדבר הוא להגיע להסכם הטוב ביותר שניתן להחזרת החטופים, לסיים את המלחמה, לפעול באמצעים מדיניים כדי למנוע את שלטון חמאס ברצועה ולבנות שלטון אלטרנטיבי.
ניתן למשל להשפיע על כך שהרצועה לא תשוקם כל עוד יש לחמאס חלק בשלטון. ובכלל, השיקום צריך להיות מותנה בקיום שלטון ברצועה המתנגד לטרור, מחנך נגד הטרור ומוכן לחיות בשלום עם ישראל. במקביל עלינו לפעול לשיקום מעמדנו המדיני, לפני שיהיה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף