ואדם קם ומחשב: כמה יהודים היו בארץ ישראל בראשית המאה ה־19? 10,000 לפי המרבים. 6,000 על פי הממעיטים. ובתוך מאתיים שנים, והנה אנחנו למעלה מ־7 מיליוני יהודים בארץ ישראל. המעטים ההם הניחו את היסודות לבניין הגדול שלנו היום.
לאחר שחרור ירושלים ואיחודה במלחמת ששת הימים החלו ברובע היהודי בעיר העתיקה עבודות השיקום. אחד המבנים הראשונים ששוקם היה בית הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. אליאורה ואני היינו הזוג הראשון שנכנס שם לחופה, בט"ו באב תשל"ג. אחרי חודשיים יצאתי כחובש למלחמת יום הכיפורים, אל התעלה, ורעייתי נותרה בבית, נושאת כבר את בתנו הבכורה.
3 מיליון יהודים היינו בארץ כשנישאנו. בט"ו באב תשפ"ה, כשעמדנו, ילדיי ואני, סביב מיטתה לציין את יום נישואינו ושרנו לה "מזמור לדוד" בניגון של בן ציון שנקר, והיא כבר בימיה האחרונים – 7 וחצי מיליון יהודים היו סביבנו בארץ ישראל.
יאמרו – מה זה בא לערבב את רשות היחיד ורשות הרבים. אבל כאלה היו חיינו כאן. כי חיי הפרט שזורים במאורעות הגדולים והקטנים של חיי הכלל. "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר", ציטטתי בהלוייתה. "אל בורות המים, אל המעיין אשר פועם בהר, שם מצאה אהבתנו גם מי מבוע, גם מי תהום, גם מי נהרות שלא ישטפוה".
כשנישאנו הייתי כבר לקראת סיום לימודי הרפואה בעתודה האקדמית. וכשסיימתי – התגייסתי לשירות סדיר כרופא והוצבתי בבקעת הירדן. והיא באה איתי אל חמרה, מושב קטן בדרך מהג'יפטליק לשכם, ואחר כך הרחקנו עד לאופירה, היא שרם א־שייח'. בקצה סיני. וחזרנו משם לירושלים. וכל מקום היא הפכה לבית.
במפות כתוב שביתנו בירושלים גבוה (מעל פני הים) מכפר אדומים - ואף על פי כן עלינו אל ההר הזה ובנינו בו את ביתנו. הלכנו אל בורות המים, משירה של נעמי שמר, אל המעיין אשר פועם בהר. וכל הזמן ידעתי כי זכיתי, כי רצינו אותם דברים, אהבנו את הנופים הפתוחים הנקיים של המדבר.
30 משפחות היינו כאן כשהקמנו בית במדבר יהודה. ביום פטירתה נמנו יותר מ־5,000 יהודים בכפר אדומים ובנותיה. שניים היינו ביום נישואינו, והיינו ל־30 בהלווייתה. התעצמנו מאוד. שבט קטן מלוכד הקימה באהבתה, עם חמשת ילדינו וחתניה וכלתה ו־20 נכדינו שעטפו אותה כשמלאו ימיה. שבט שנאחז בהר הטוב הזה, סביב בית האבן שהיא הפכה לאבן שואבת.
עוד מעט נתלה גם את תמונתה בכותל המזרח של ביתנו, והיא תתפוס את מקומה הטבעי כחוליה בשרשרת. חוליה מחושלת פלדה. גבורה שקטה של חלוצים וחולמים ולוחמים, כמו אבותיה שבנו את הארץ. כך גידלה את חמשת ילדינו גם כשהייתי רחוק - בסיני או בלבנון או בתורנויות אינסופיות בבתי החולים. וגם כשיצאו בנינו וחתנינו הגיבורים למלחמה הזאת, והיא כבר חולה במחלתה הקשה, נשאה את דאגותיה ואת מחלתה בשקט ובאומץ, ולא הניחה למחלה או לדאגות לשנות אותה.
במלחמת לבנון הראשונה הייתי מפקד פלוגה כירורגית מדרום לביירות כשאחיה הצעיר ממנה שמעון, שריונאי בפלוגת "הסדר", נפצע ליד אגם קרעון. הטנק שלו נפגע, הוא נכווה באופן קשה מאוד, בנס חולץ מהטנק הבוער, והיא מצאה מי שישמור על ילדינו הקטנים בירושלים וחשה לבית החולים רמב"ם, לשבת לצד מיטתו, כשהיא נושאת ברחמה את תאומינו - ואני לא הייתי איתם. וחודשים אחדים לאחר מכן, כשכרעה ללדת אותם – שוב לא הייתי איתה בחדר הלידה, כי ניתחתי את אחיה בחדר הניתוח הסמוך.
וככה, השמחות והאסונות הפרטיים היו מתערבבים תמיד באלו הלאומיים. כשהתאומים שלנו היו בני חודש, יצאתי לשנה ללבנון כי המלחמה שם נמשכה. והיא לא עשתה עניין גדול מהקושי הפרטי שלה, כי תמיד ראתה את צרת הכלל – ואת כל מה שהעם נושא וסובל באותה עת.
לאחר ימים אחדים, כשפיניתי את מיטלטלינו המעטים מהקרוון הרעוע – הבאתי את המזוזה מהדלת שנפרצה והייתה תלויה על ציר אחד - והבטחנו שנחזור. בכנסת הקמתי את שדולת "חומש תחילה", והעליתי הצעת חוק (שנפלה שוב ושוב) לביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. אבל לא אבדה תקוותנו.
ובתוך מחלתה שמעה ושמחה כשממשלת ישראל החליטה סוף־סוף לבטל את החוק. ובתוך שבעת ימי האבל עליה התבשרנו כי גן הילדים הראשון נפתח בחומש המתחדשת. הנה כי כן, האבל והשמחה שוב מתערבבים. לפעמים זה פרטי וזה ציבורי, לפעמים ההפך.אבל היא תמיד הרגישה עצמה חלק מרצף הדורות, חוליה בשרשרת, ודאגה לחוסנן של החוליות שלפניה ולאחריה. שלא יתרופפו חלילה.
ראינו שלווה וסופות ומלחמות מתישות וניצחונות מפוארים. גירוש יהודים מאדמתם ויישובים קמים ופורחים. וכל הזמן הזה התעצמנו מאוד. בפרט ובכלל.
בחודשים האחרונים ישבנו בלילות על מרפסת ביתנו, מעל הערוץ העמוק של נחל פרת, הוא ואדי קלט. זכרנו את ים החושך שהקיף אותנו בשנים הראשונות. כשהייתה יוצאת מאחורי הקרוון לתלות כביסה ברוח העזה, ועכשיו – אורות מנצנצים על כל הגבעות מסביב. באנו בגלל אהבתנו למדבר הפתוח, הנקי והשומם – ושמחנו יחד כשהתמלא ביישובים. הנה כי כן, התעצמנו מאוד.
גם בדמדומי ימיה האחרונים היו חיוך ואור מציפים את פניה כשהגיעו נכדיה האהובים מהצבא. היא הלכה מאיתנו בידיעה שיש לה המשך. שהמעיין הפועם בהר כבר הפך לנהר. בכל פעם שרע וקשה חייב יהודי בישראל לקחת צעד אחורה. לראות את התמונה הגדולה. לראות מאין באנו. ולהשתאות מול מה שהשגנו כאן. 52 שנים היינו יחד, והיו בעיניי כימים אחדים באהבתי אותה. ובנחמת ציון ננוחם.
התרעות פיקוד העורף