מסתבר, אם כן, שלא כל מה שעולה לשמיים או יורד מהם הוא בהכרח שלילי. סדרת לווייני הריגול אופק היא בצדק מקור גדול לגאווה בישראל. החל מ־1988 ואילך שוגרו 19 לוויינים, והם הציבו את ישראל במועדון האקסקלוסיבי של שבע מדינות שמסוגלות לשגר לוויינים בעצמן. המדינות מעדיפות, אגב, שלא להוציא את הלוויינים משטחן, שכן ייעוד הלוויינים הוא ריגול ותצפית, ואף מדינה אינה להוטה לשתף מדינה אחרת בנכס היקר הזה, אפילו לזמן קצר.
יש משהו סמלי, כמובן, בעובדה שלווייני אופק משוגרים לכיוון מערב, בניגוד לנהוג מזרחה, בכיוון סיבוב כדור הארץ, שכן ישראל רוצה לחמוק מעיניהן ומתצפיותיהן של מדינות שכנות, עוינות או אויבות שלנו.
ועוד משהו סמלי בשם הלווין, "אופק" (נדמה לי שפעם גם הייתי מעורב בבחירת השמות הללו. מילא). העניין הוא שבשם הלוויין עצמו ישראל משרטטת לעצמה עתיד. היא מסתכלת אל האופק, והיא רואה דברים שיתרחשו שנים קדימה.
ייצור הלוויין, כולל מערך השיגור, הוא פרי עבודה של עשרות שנים. המשגר שנושא את הלווין לחלל הוא כאמור טיל מסדרת שביט. הראשון בבני משפחת טילי שביט שוגר כבר בסוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60. כאשר התעשייה האווירית ניגשה לפיתוח אופק, היא אימצה את השם "שביט" עבור הטיל המשגר שלה, והוא אכן מעביר את המסר ההיסטורי.
מה שאני בעצם רוצה לומר הוא שכבר לפני 60 שנה ויותר היה לישראל החזון לפתח בעצמה מערכות טכנולוגיות חדשות, כולל מערכות נשק, שעליהן אף מדינה באזורנו אפילו לא חלמה. זוהי משמעותו של היתרון האיכותי על פני אויבינו, יתרון שבו אנחנו כל כך מתגאים.
הערבים חפרו באותה עת בארות נפט וגז והפיקו מהן עושר אדיר, שאותו הם מתרגמים לכוח כלכלי ופוליטי. אנחנו ניצלנו את ה"גניוס היהודי" כדי להגיע לפריצות דרך טכנולוגיות, שפיצו אותנו על היעדר משאבי טבע (עוד לא גילינו את הגז הטבעי), ויציבו את ישראל בשורה הראשונה של המדינות המתקדמות בעולם, שבה אנחנו עומדים כיום. לכן גם אם השביט הזה אינו דומה לשביט הקודם, בסופו של דבר זוהי שרשרת שהולכת ומתפתחת, וכל דור מוסיף עוד ממד ועוד נדבך.
החזון והתעוזה הם המרכיבים שהובילו את הקהילה היהודית בפלשתינה אל עבר מדינה. הם הנחו אותה כיצד להקים מוסדות טרום־מדינתיים, והם שאפשרו עם הכרזת המדינה ב־48' להפעיל מיד מערכת מדינתית מתפקדת.
אותם מרכיבים של אומץ, תעוזה וראייה למרחוק תרתי משמע (ראו ערך לוויין אופק) אפיינו את ישראל גם בשנותיה הראשונות. נבנו אז פרויקטים לאומיים כדי לענות על צורכי העתיד, ולאו דווקא הצרכים המיידיים. למשל, מערכת המים, ובראשה מוביל המים הארצי.
ברוח זו גם הונחו היסודות לתעשיות הביטחוניות האדירות שלנו, שהוכיחו בשנים האחרונות את חיוניותן; תוכננו ונבנו במהירות ערים, יישובים חדשים בכל רחבי הארץ; הוקמו מערכת חינוך חובה, מערך רווחה כמו הביטוח הלאומי; וכמובן קופות החולים שמעניקות שירותים רפואיים ברמה גבוהה עד היום.
בתחומים אלו ואחרים הוכיחו אבות המדינה שהם חושבים בגדול ואינם נכנעים ללחצים ולקשיים חולפים. רק כך היה אפשר כמובן להבטיח שמדינה בת 700 אלף איש, יהודים וערבים, תצליח לצמוח במהירות שיא ל־10 מיליון כעבוד 77 שנים.
אין ארוחות חינם
לאחר כל הדברים הללו, כאשר מסתכלים על המציאות היומיומית בישראל, נראה כי המשוואה התהפכה. בעבר ישראל הקריבה את הנוחות של ההווה (תקופת הצנע) לטובת העתיד. קברניטי המדינה הבינו שמצוקות זמניות וחולפות הן כדאיות, כדי שבעתיד לא רק תתקיים המדינה – אלא תהיה גם איכותית ותעניק ביטחון ורווחה לאזרחיה.
כיום, כאמור, התהפכו הדברים. אנחנו מקריבים את העתיד שלנו למען ההווה. איננו רואים את האופק, אלא רק את מה שהעין קולטת בטווח הקצר. במלחמה חסרת התוחלת בעזה, ישראל משליכה לתוך האש משאבים חומריים, חברתיים ומדיניים שנצברו בעמל רב, ושהיו אמורים לשמר אותנו בצמרת העולמית. אנחנו עלולים להידרדר ממקומנו הבכיר כפי שכבר קורה במערכת החינוך. כל זאת, אם נמשיך לזרוק לתוך הבור ללא תחתית הקרוי "עזה" עשרות מיליארדי שקלים, מבלי שההשקעה הזו תקנה לישראל אפילו ביטחון מינימלי.
המדינה מגייסת בימים האלו בשווקים העולמיים סכומי עתק בהסתמך על שמה הטוב ועל הרקורד שלה בהחזרת הלוואות. אבל בכך היא ממשכנת את עתידה. נכדינו ונינינו ישלמו כבר עשרות מיליארדי דולרים, לא שקלים, כריבית על ההלוואות ועבור ההלוואות עצמן. אין ארוחות חינם.
כך עושה גם הממשלה בנוגע למעמדה ויחסיה הבינלאומיים של ישראל. השיבוש המוחלט בינינו לבין מדינות רבות בעולם, בעיקר במערב, שנובע מן המלחמה עצמה, מוריד לטמיון השקעות מרשימות בבניית שמה של ישראל כמדינה מתקדמת, שותפה לגיטימית בקהילת העמים, אשר נוהגת על פי ערכים דמוקרטיים וליברליים. עכשיו מדינות אלו מסתייגות מאיתנו ואפילו מוכנות להכיר במדינה פלסטינית שעלולה, אם תקום היום, לאיים על מדינת ישראל.
וישנו כמובן המחיר החברתי. מלחמה לאורך זמן משבשת את חייה הפנימים של המדינה, מאפשרת חקיקת חירום והתנהלות שלטונית באמצעי חירום המנוגדים מטבעם לאמצעים דמוקרטיים. היא גם מבתרת את החברה לקהילות ולמגזרים שונים, ומאיימת על הלכידות הפנימית ועל החוסן החברתי שאפיינו את ישראל תמיד, מעל ומעבר למחלוקות פוליטיות.
ישראל זקוקה אומנם ללווייני אופק, והיא תמשיך לייצר אותם בעלויות גבוהות, אבל היא צריכה גם אופק לחייה האחרים מבית ומחוץ. היא לא תוכל להתקיים אם לא תשמור על היתרון האיכותי שלה, אם לא יהיה לה חזון, ואם היא לא תבין שההווה שלנו הוא רק פרק אחד נוסף בדרך לעתיד.
התרעות פיקוד העורף