קשה לפספס את העובדה שישראל הובסה באופן מביש במלחמת התודעה על ליבו של העולם, שמתקיימת בעוז לצד החזית הצבאית בעזה ממש מ־7 באוקטובר. זו גם הסיבה לכך שעוד אי אפשר להגיד ש"ניצחנו", אפילו אחרי 700 ימים מתישים והרבה הצלחות צבאיות, כולל על חיזבאללה ואיראן. האם לא הגיע הזמן להכיר בכך שאי־ההתקדמות בעזה נובעת מכך שאנחנו מנצחים צבאית אבל מובסים תודעתית?
במהלך המלחמה נשמעו אין־ספור תירוצים. בהתחלה ניסו להגיד לנו ש"הסברה זה לא חשוב", או ש"לא משנה מה נעשה, ניתפס כגוליית מול דוד", או ש"כולם אנטישמים", ועוד קלישאות שהן אולי נהדרות לשיחות סלון, אבל חסרות תועלת בהתמודדות עם החיים האמיתיים. היום רובנו כבר מבינים שהסברה, או מלחמת תודעה, היא לא פחות חשובה מלחימה צבאית בשטח. היא שקובעת מיהם הטובים ומיהם הרעים.
השבוע חוסל דובר חמאס אבו עוביידה, ולמחרת ניתן היה להבין את הקשר שלו לתבוסתנו התודעתית, מתוך החשיפה של דורון קדוש מגל"צ. מתברר שאותו אבו עוביידה היה אחראי על חטיבת ענק של חמאס שעוסקת רק בתודעה, וכוללת כ־1,500 מחבלים. לשם השוואה - בדובר צה"ל ובמחלקות ההשפעה משרתים היום רק כמחצית מכמות האנשים.
מחבלי התודעה של חמאס צוידו במכשור צילום ועריכה, ובכל גדוד הוצבו עורכי וידיאו וקשבים שלומדים את מגמות השיח הישראלי. בגדול - אין שום פעולה של חמאס שאינה מתואמת עם מערך התודעה. זה כולל, כמובן, את מי שמייצר את סרטוני החטופים.
קמפיינים מסונכרנים להפליא
את התובנה הזאת היינו צריכים להפנים כבר מזמן: הרי התחלנו במחבלים שטבחו במשפחות כשהם מתעדים את עצמם בגו־פרו ובפייסבוק לייב; ב"עיתונאים" שליוו את המחבלים, צילמו את הזוועות, מכרו את התמונות לכלי תקשורת מובילים בעולם, ואפילו זכו עליהן בפרסים; המשכנו בסרטוני חטופים שתמיד פורסמו בנקודות קריטיות למשא ומתן; וראינו קמפיינים מתוחכמים בתקשורת העולמית שהיו מסונכרנים להפליא עם מהלכי מדיניות פלסטיניים.
הבעיה היא ששוב מדובר באירוע מזדמן ולא בתוכנית רצינית. הסרטון שמתעד את האסון של משפחת תעסה הוא קשה וחשוב. אבל לא ברור למי הוא יועד ולמה שוחרר רק עכשיו, כמהלך תקשורתי יחיד שזכה לקומץ כותרות דלות בכלי תקשורת גלובליים.
כנראה שהסרטון שוחרר כמהלך מקדים להכרה במדינה פלסטינית באו"ם החודש, אבל המשמעות היא שעשו בו שימוש כתגובה לתוכנית תקשורתית רצינית של הפלסטינים, במקום שיהיה חלק מתוכנית תקשורתית רצינית של ישראל.
תקשורת עובדת על ידי טריגרים - חיבור של תוכן רלוונטי לאירועים אקטואליים. סרטון כזה היה מקבל הרבה יותר חשיפה בחו"ל לו היו משחררים אותו כחלק מתוכנית תקשורת גדולה ומגוונת, לקראת ציון שנתיים ל־7 באוקטובר, כשכל כלי התקשורת מחפשים תוכן רלוונטי. אבל נראה שאנחנו עדיין נגררים לתגובות במקום שנהיה היוזמים. בסוף, הסרטון קיבל הרבה יותר כותרות בישראל מאשר בחו"ל, אף שהיה מיועד להסברה בחוץ.
תרומתנו למדינה הפלסטינית
קמפיין ה"עיתונאים" הוא מהלך תקשורתי פלסטיני יזום, והרבה כלי תקשורת מרכזיים בעולם כבר למעשה לקחו בו חלק, כי פרסמו אין־ספור סיפורים על "רצח עיתונאים" מכוון לכאורה. הוא פשוט חלק מתוכנית לקראת ההכרה במדינה פלסטינית בעצרת האו"ם, והוא גם מלווה במשטים נוספים לכיוון עזה.
לכן החשיפה של קדוש יצאה בעיתוי מצוין עבור ההסברה הישראלית. הישראלים כבר יודעים שמרבית ה"עיתונאים" בעזה הם למעשה אנשי מדיה בשירות חמאס. לפעמים הם מחבלים שלבשו לרגע "שכפ"ץ עיתונות", לפעמים הם משתייכים לגדוד כלוחמים או כצוות וידיאו, ולפעמים הם סתם מפחדים על חייהם ולכן מתעדים ומפיצים רק את מה שמצופה מהם.
אבל איך קרה שבמשך שנתיים לא הצלחנו להעביר לעולם את המסר הפשוט שאין באמת עיתונות חופשית בעזה? אולי כי לא באמת ניסינו. הגבנו כל הזמן ליוזמות המפוארות של אבו עוביידה, במקום להרים סוף כל סוף יוזמה תקשורתית רצינית משלנו.
זה לא שהממשלה שלנו לא מכירה את הקונספט של לספר סיפור עוצמתי לציבור ולתחזק אותו באופן שוטף כדי ליצור נרטיב מסוים. היא עושה את זה כל הזמן כלפי פנים, ונגד יריביה הפוליטיים.
היא סיגלה אסטרטגיית תקשורת אשר מספרת סיפור הרואי שמנכס הצלחות צבאיות ומאשים בכישלונות את כל מי ש"מפריע לה" לממש את מדיניותה. הסיפור הזה מתוחזק בהרבה מאוד אנרגיה, וזה בדיוק מה שלא משאיר לה מקום לעשות את אותו הדבר כלפי חוץ. לא למען פוליטיקה פנימית, אלא למען המדינה.
השבוע, למשל, נודע שאחד מבני משפחת המלוכה בקטאר יתמנה לראשות אל־ג׳זירה, שעד היום ניסתה לשמור על מראית עין של כלי תקשורת עצמאי. הישראלים כבר יודעים מזמן שהרשת הזאת מייצרת פרופגנדה אנטישמית של האחים המוסלמים, והפוליטיקאים מתבטאים בעברית כנגד אל־ג׳זירה לא מעט. אבל מה אנחנו עושים כדי שגם שאר העולם יידע את זה?
הגיע הזמן להתעורר. אנחנו סוגרים 700 ימים למלחמה הארוכה בתולדותינו, ומן הראוי שנבין איפה שגינו ושנתקן. צריך להפנים: ההתנהלות התקשורתית השגויה של הממשלה עוזרת לקדם את ההכרה במדינה פלסטינית. היא לכאורה נלחמת בהקמתה של מדינה כזו, אבל רק בהצהרות כלפי הקהל המקומי. היא צריכה להפנות את האנרגיה הזאת החוצה, כדי להפסיק להיות מובסת בזירת התודעה הבינלאומית.
התרעות פיקוד העורף