מתניהו אנגלמן הוא הגרסה הישראלית לפופאי, רק בלי שרירים, ובלי תרד. פופאי נחשב גיבור עממי, ואנגלמן מנסה לשחק אותה גיבור ממלכתי. קשה להאמין, אבל הוריו של מתניהו חזו את ייעודו בחיים, כאשר העניקו לו את שמו. הוא המתנה של נתניהו.
אנגלמן דרש גישה חופשית למסמכים מסווגים בצה"ל ובשב"כ. הוא ביקש לקבל חומרים על דיוני הקבינט והמודיעין ושלח צוותי ביקורת לשטח. אלא שצה"ל והשב"כ סירבו לשתף פעולה באופן מלא, בטענה שביקורת מקיפה בעיצומה של מלחמה עלולה לפגוע בתפקודו של הצבא ולחשוף מידע רגיש. ברור שלא לכל 200 החוקרים של מבקר המדינה יש אפשרות להיחשף למידע רגיש שברשות הצבא, ולא כולם בקיאים בנושאי צבא וביטחון, כך שמדובר באחיזת עיניים.
ההחלטה של הצבא שלא לשתף פעולה עם המבקר הביאה את בג"ץ להתערב ולהוציא צו ביניים שהקפיא חלק מהביקורת - מהלך חריג שממחיש את רגישות הנושא. קצינים בכירים מתרשמים שהמבקר הגיע מראש עם מסקנות ברורות, שהוא מיקד את החקירה בכשלים של הצבא והשב"כ, ושהוא נמנע מלגעת בלב הבעיה - אחריות הדרג המדיני, ובעיקר ראש הממשלה.
עצמאי, אך נטול שיניים
מבקר המדינה הוא גוף עצמאי, אך אינו ועדת חקירה ממלכתית. אין לו סמכות לזמן עדים בכפייה, ואין לו גישה בלתי מוגבלת למסמכים מסווגים. בפועל, המשרד יכול להפיק דוחות ביקורת ולהמליץ על תיקונים. אבל כשמדובר בכישלון אדיר כמו 7 באוקטובר, הציבור דורש - לא "תיקונים" אלא תשובות ברורות: מי התרשל, מי לא הגיב לאזהרות או לא קיבל החלטות.
כאן עולה חשש שהביקורת עלולה להפוך לכלי שרת של הדרג המדיני. במקום ועדת חקירה ממלכתית עצמאית, דוח המבקר עלול להצביע על טעויות בדרג הצבאי והמודיעיני, היכן שיותר נוח להטיל את האשמה, ולהותיר את הדרג המדיני־פוליטי מחוץ לקו האש.
ראש הממשלה נתניהו מתנגד נחרצות להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את אחריותו הישירה למחדלים. ועדה כזו עשויה לזמן אותו, לדרוש את פרוטוקולי הקבינט במלואם ולחשוף מסמכים שעלולים להטיל עליו אחריות אישית. דוח המבקר נתפס כחלופה נוחה הרבה יותר. הוא מאפשר מראית עין של "בדיקה" מבלי לסכן את מעמדו של ראש הממשלה.
מבקר המדינה אנגלמן ספג בעבר ביקורת על נטייתו להימנע מעימותים עם הממשלה. דוחותיו בעבר התמקדו במבנה המערכות ולא במחדלים אישיים. על רקע זה, החשש הוא שהחקירה תוסט לכיוון נוח לנתניהו, אזי חקירת אנגלמן היא עבורו שירות נהדר.
כדי לחשוף את הכשלים העצומים של 7 באוקטובר, נדרש גוף בעל סמכויות מלאות. ועדת וינוגרד התקשתה לאחר מלחמת לבנון השנייה לחדור לעומק התמונה. משרד המבקר, עם 200 עובדים וללא סמכויות משפטיות אמיתיות, לא יוכל לבצע חקירה בקנה מידה כזה.
הציבור דורש ועדת חקירה ממלכתית עצמאית, עם סמכות לזמן עדים, לחשוף מסמכים ולקרוא לילד בשמו. ועדה כזו תוכל להצביע גם על הכישלון המדיני־פוליטי, ולא להסתפק רק בהאשמת הדרג בלבד.
שאלת השאלות - האם החקירה שמבצע אנגלמן נועדה לגלגל את האשמה מהדרג המדיני לדרג הצבאי והשב"כ? אם הדוחות יעסקו בעיקר בכשלים הצבאיים, הציבור יסיק שמדובר בטיוח פוליטי. אם הביקורות יכללו גם ביקורת חריפה על הדרג המדיני, ייתכן שיתקבלו כאותנטיות. אבל אין זה מתפקידו של המבקר לבדוק את אירועי 7 באוקטובר, ואין לו הכלים המקצועיים לעשות זאת.
זמיר עם חוט שדרה
זמיר אינו רק לוחם ומפקד, אלא גם קצין שנאלץ לשחות נגד זרמים פוליטיים חזקים, לעמוד מול ציפיות של ראש הממשלה ושרים, ולשלם מחירים אישיים על דבקותו בעקרונות. עבור זמיר זה לא עניין פשוט, משום שהוא יודע שנתניהו רואה בכל רמטכ"ל את האיש שעשוי להחליף אותו בעתיד.
זמיר התגייס לצה״ל ב־1987 לחיל השריון, שם עוצבה דמותו המקצועית. הוא פיקד על פלוגה, גדוד וחטיבה, ונודע כמפקד שמרבה לשהות בשטח לצד לוחמיו. הוא מונה למפקד פיקוד הדרום, שם התמודד עם איומים מרצועת עזה, מנהרות טרור וחיכוך מתמיד עם חמאס. לאורך השנים זכה להערכה רבה מקרב מפקדים וחיילים על כך ששילב הקשבה עם קפדנות מקצועית.
יחסיו של זמיר עם ראש הממשלה מורכבים. נתניהו מינה אותו למזכירו הצבאי, וראה בו מועמד עתידי לרמטכ״ל. באותם ימים, משפחת נתניהו העריכה אותו מאוד. פעמיים, לפי פרסומים שונים, שקל נתניהו למנותו לתפקיד הרמטכ״ל, מתוך מחשבה שדווקא איש השריון הצעיר והנמרץ יהיה רמטכ״ל שניתן יהיה "לכופף".
ככל שחלפו השנים, התברר לו שהוא נתפס פחות ככלי פוליטי ויותר כקצין דעתן, שאינו נרתע מהבעת עמדות מקצועיות גם אם אינן מתיישבות עם הקו המדיני של ראש הממשלה.
כך קרה בסבב הקודם. זמיר היה מועמד לתפקיד הרמטכ״ל, אך הפסיד להרצי הלוי. לא חלפו שבועות רבים עד שהוא הבין כי הוא "סומן" כמי שמסרב להתיישר לגמרי עם הקו הרצוי למשפחת נתניהו. שר הביטחון ישראל כ״ץ היה האיש שדחף למינויו של זמיר והחמיא לו בפומבי על ניסיונו המבצעי והניהולי.
זמיר נאלץ להכריע. הוא בחר להורות להגרי לסיים את תפקידו. ההחלטה הזו המחישה כיצד גם קצין מקצועי כמו זמיר אינו יכול לפעול בוואקום. עליו לשקול גם שיקולים פוליטיים כדי לשמור על יכולתו להמשיך להוביל את הצבא.
על אף המגבלות והלחצים, זמיר נתפס כבעל עמוד שדרה. מי שהכיר אותו לאורך השנים מעיד על מפקד שאינו מהסס לומר את דעתו, גם במחיר אישי. בסוגיות עזה, למשל, לא הסכים להבטיח פתרונות מהירים ולא דיבר בסיסמאות. הוא ידע להצביע על מורכבויות מבצעיות ולדרוש אורך רוח, דבר שעמד בניגוד לאווירה הפוליטית שחיפשה הכרעות דרמטיות ומהירות.
סיפורו של אייל זמיר הוא סיפור על חוט שדרה מקצועי, שלא מתקפל ולא נשבר. האתגר שבפניו הוא ניצב יגדיר יותר מכל דבר אחר את מורשתו כרמטכ״ל.
התרעות פיקוד העורף