מהלך כזה – כל כך פשוט – ישנה לחלוטין את הדינמיקה, וייתכן מאוד שגם יגשים את היעדים. והוא מתחיל באימוץ העסקה שכעת על השולחן. חמאס הודיע לא מכבר למתווכים המצרים והקטארים כי הוא מקבל את ההצעה שהונחה לפניו, שכוללת הפסקת אש ל־60 יום, שחרור עשרה חטופים חיים והחזרת גופות החטופים שנרצחו, ובתמורה – שחרור 150 אסירים פלסטינים. בשלב השני יימשכו שחרורים נוספים, ובמהלכו יתנהלו מגעים על סיום קבוע של המלחמה.
זו איננה עסקת הכל־מול־הכל שרוב הישראלים היו מעדיפים, והיא גם אינה מבטיחה סילוק מיידי של חמאס – אבל היא מציעה דרך טובה יותר להיפטר ממנו מאשר עוד שנה או שנתיים של לחימה עקובה מדם.
האופוזיציה תספק ממילא מטרייה פרלמנטרית, ומתישהו בשנה הבאה, לפי כל תרחיש, יתקיימו בחירות על פי חוק – משאל עם על כל הממשל המזעזע של השנים האחרונות. אם הימין ינצח על כנפי תחבולות כמו פסילת רשימות ערביות, יהיה זה אסון לציונות, ואפשר יהיה להתחיל את הספירה לאחור.
לצאת מהמלכודת
נכון לרגע זה, חמאס נתון ללחץ עצום מן הליגה הערבית, שקראה לראשונה בחודש שעבר – יחד עם האיחוד האירופי וארה"ב – לפרק את הארגון מנשקו ולהחזיר את השליטה בעזה לרשות הפלסטינית בגיבוי בינלאומי. העובדה שמדינות ערב, כולל קטאר, חתמו על כך, היא רעידת אדמה דיפלומטית, שזכתה להתעלמות מוזרה בישראל.
זו תהיה כניסה לעוד אחת מהמלכודות שחמאס הציב ב־7 באוקטובר 2023, בידיעה שזעמה של ישראל יגרור אותה אל הבלתי אפשרי. הגנרלים יודעים שלחמאס היו חודשים למלכד את שרידי העיר ולהתכונן ללחימת גרילה שבה כל ילד עלול להפוך ללוחם תמורת פת לחם. גם הציבור יודע, ורובו המכריע מתנגד למהלך.
האם הנתיב הזה יותיר את שאריות חמאס בשלטון על חורבות הרצועה? אולי (ואולי לא – בהתאם לשיחות). איך שלא יהיה, האפשרות להיפטר מהארגון לחלוטין תישאר. כך או כך, העולם מתכנס – גם אם באיחור – סביב אמת פשוטה: חמאס חייב ללכת.
במקביל, מתכוננות צרפת, בריטניה ועוד מדינות להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם החודש – אך גם הן דורשות שחמאס ייעלם מן הזירה, כך שאפשר יהיה להשיב את הרש"פ לעזה. בזה טמון החידוש: עד לפני שנתיים העולם השלים עם חמאס (כמו גם עם חיזבאללה). כיום הקונצנזוס האזורי והעולמי הוא שאין יותר הכלה של מאפיות ג'יהאדיסטיות. ישראל צריכה לרתום לטובתה את המומנטום הזה – לא לחבל בו.
אם כן, המסלול קדימה הוא כך: להבטיח את החזרת החטופים באמצעות העסקה הנוכחית, ולהתנות את שיקום עזה בפירוק חמאס מנשקו. אם חמאס יסרב – יש לאפשר לעזתים מקלט זמני במצרים עם ערבויות מחייבות לשיבה כשחמאס יוסר.
מצרים (שם התגוררתי שנים ואני מכיר היטב את הלך הרוחות) תדרוש פיצוי אדיר, אך הסידור יבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים היכן מצוי המכשול האמיתי. חמאס יתקפל או ייגרר לעימות פנימי מול האוכלוסייה, במיוחד אם תחל הגירה משמעותית.
בינתיים, הליגה הערבית חייבת להמשיך ללחוץ על חמאס לקבל את דרישתה־היא להתפרק מנשקו. והמדינות הערביות – במיוחד מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות – צריכות להיערך להוביל את השיקום, כשהרשות הפלסטינית חוזרת לעזה ומבוצעות בה רפורמות בסיוע בינלאומי. משיחות שניהלתי עם גורמים רשמיים בכירים מאוד באירופה, אני מעריך שהמתווה יתקבל.
על ארה"ב לגבות זאת במנופי לחץ על ישראל, שממשלתה חייבת להפסיק להעמיד פנים שמלחמת נצח היא אסטרטגיה ושהרשות הפלסטינית עוינת כמו חמאס (טענה מופרכת). מלכודת מלחמת הנצח ניצבת מולנו, אבל כך גם היציאה ממנה. אינני פוסל את הרעיון שנתניהו יבחר בדרך הנבונה, והוא בוודאי יעשה זאת אם טראמפ יראה לו את הדרך. הייתכן שמצמד שכזה תצא איזושהי בשורה? אכן נסתרות דרכי האל.
התרעות פיקוד העורף