מה קרה לנדלר? לא כל היפוך בעמדתו של פוליטיקאי מחייב מחשבה מעמיקה. פוליטיקאים, בעיקר חברי קונגרס אמריקאים, הם אנשים פשוטים, שמחויבים לדבר אחד בלבד: קשר עין עם העמדות של בוחרי המחוז שלהם. נדלר מייצג את המחוז ה־12 של ניו יורק. מידטאון מנהטן, אפר איסט סייד, אפר ווסט סייד.
נדלר עשה בכהונתו כמה דברים שהיו נוחים לישראל, וכמה שהיו פחות נוחים. בתקופת ממשל ג'ורג' בוש הבן, הפריע לממשל לקדם עסקת נשק מתוחכם עם הסעודים. הם לא נלחמים מספיק נגד הטרור – זה היה הנימוק. בתקופת ממשל ברק אובמה החליט לתמוך בעסקת הגרעין עם איראן. התמיכה שלו הייתה חותמת די סופית לכך שאובמה יצליח לזכות ברוב. הנה, גם היהודים איתו.
כאמור, השבוע הודיע שלא יתמודד על כהונה נוספת. ספק אם יוחלף בנציג נוח יותר לישראל. כל מי שיתמודד במחוז הבחירה שלו יצטרך להביא בחשבון שזהו אחד ממחוזות הבחירה הכי פרוגרסיביים באמריקה. כל מי שיתמודד במחוז הבחירה שלו יהיה צעיר יותר, ולכן חשוף יותר לרוחות החדשות שמנשבות בניו יורק.
האם הלובי הפרו־ישראלי נחלש? כדי להשיב על השאלה הזאת צריך לחזור לבסיס. לובי אמריקאי הוא עניין למקצוענים. ללובי הפרו־ישראלי, כמו איפא"ק, תמיד היו מקצוענים, חלקם מהשורה הראשונה. אין סיבה להניח שהמקצוענים של היום פחות טובים מאלה של אתמול. אין סיבה להניח שהאופרציה נחלשה. היא יעילה כפי שהייתה תמיד. הכי יעילה שאפשר בתנאים ששוררים באמריקה.
משמע, אם הלובי נחלש, המפתח הוא התנאים ששוררים באמריקה. אמרנו – חברי קונגרס הם אנשים עם קוד הפעלה פשוט. ברוב המקרים מעניין אותם רק דבר אחד: לשמח את הבוחרים שלהם, ולא להרגיז את הבוחרים שלהם.
הלובי הפרו־ישראלי נשען לאורך השנים על שני דברים שמאפיינים את "הנושא הישראלי". מאפיין ראשון – האמריקאים, באופן כללי, אוהדים את ישראל. מאפיין שני – האמריקאים, באופן כללי, לא במיוחד מתעניינים בישראל, למעט כמה קבוצות מפתח שמתעניינות בה מאוד, ואוהדות אותה מאוד.
מכאן התחשיב שאִפשר לישראל לשגשג: חבר קונגרס מהמחוז ה־19 בטקסס ידע שלושה דברים. האחד, הבוחרים שלו מן הסתם אוהדים, עקרונית, את ישראל. השני, הבוחרים שלו לא יודעים כמעט כלום על ישראל. השלישי, יש בין הבוחרים שלו כמה שמתעניינים מאוד בישראל, ויפעלו לחזק אותו אם יתמוך בה, ולהחליש אותו אם יפעל נגדה. ובמילים אחרות: הוא יכול רק להרוויח מתמיכה בישראל. יש סיכוי לתמיכה (של תומכי ישראל). אין סכנת נזק (כי לאחרים לא כל כך אכפת, ובסיסית הם בעד ישראל).
מה השתנה? התחשיב השתנה. אוהדי ישראל עודם תומכים בה. במחוזות רבים עוד יש מי שירמזו לחברי הקונגרס שתמיכה בישראל היא תנאי בסיסי לתמיכה שלהם. אבל – פתאום מול התמיכה הזאת מתקיים גם פוטנציאל נזק.
ישראל כבר אינה נושא שרוב הבוחרים אדישים אליו, ואלה שלא אדישים אליו תומכים בישראל. ישראל היא עכשיו נושא שמכלל הבוחרים שמתעניינים בו יש לו מעט שמתעניינים בו מסיבה הפוכה – הם כועסים על ישראל, מתנגדים לישראל, שונאים את ישראל. כל אחד והדרך שלו.
זה מסבך מאוד את חבר הקונגרס. פתאום, מצב של רווח בטוח בלי שום סיכון, הפך למצב של רווח בטוח שבצידו גם סיכון. מתנגדי ישראל קולניים, אנרגטיים, נמרצים. הם יכולים לחולל מהומה, הם יכולים להרים קול, להפריע, לנהל קמפיין, להציב מועמדים חלופיים.
זה בולט כמובן במיוחד במחוזות שבהם יש ריכוז גדול יותר של מצביעי דמוקרטים, אבל מתקיים גם במחוזות רפובליקניים. גם בהם יכולים להימצא ריכוזים של מתנגדי ישראל קולניים שחבר הקונגרס יכול להחליט שמוטב לו לא להסתבך איתם. אם בעבר ברירת המחדל הקלה הייתה תמיכה בישראל – לחלק מחברי הקונגרס ברירת המחדל השתנה – לשבת על הגדר. ובחלק מהמקרים – להתנגד לישראל.
הלובי הפרו־ישראלי לא נחלש. הוא פשוט מוצא מולו קבוצות חזקות יותר, נמרצות יותר, מאורגנות יותר. המלחמה מתדלקת אותן. התבטאויות מטומטמות של שרים מתדלקות אותן. אווירת הכאוס הכללית מתדלקת אותן. אותן קבוצות הבינו דבר פשוט: לחבר הקונגרס אין עניין להיכנס לצרות.
כל עוד ישראל הייתה נכס שאין לו מחיר, הלובי הפרו־ישראלי היה באמת אחד מהכי חזקים בוושינגטון. מרגע שישראל נעשתה לנכס שיש לו מחיר, נכנס לתמונה תחשיב של עלות ותועלת. וברוב המחוזות באמריקה, התועלת שישראל מציעה לא בהכרח מצדיקה את הסיכון בנזק.
סכנות ותובנות
תושביהן של 25 מדינות חושבים - בממוצע – ש"תפוצה של מידע כוזב ברשת" היא סכנה מרכזית למדינתם. אך לא תושבי ישראל. תושביהן של 25 מדינות חושבים - בממוצע – ש"התחממות גלובלית" היא סכנה מרכזית למדינתם. אך לא תושבי ישראל.
הישראלים חריגים. לא בכל עניין, לא אל מול כל הארצות. אבל חריגים. זה ניכר בעיקר בשני הסעיפים שהזכרנו. רק 43% מאיתנו סבורים ש"תפוצה של מידע כוזב ברשת" היא סכנה מרכזית עבורנו. הכי קרובים לנו בעמדתם, אבל לא ממש קרובים, הם תושבי ניגריה: 58% מהם סבורים שמידע כוזב הוא סכנה מרכזית.
המצב דומה למדי כאשר מדובר על ההתחממות הגלובלית. בחודש שעבר שאלנו אם הישראלים סבורים שיש התחממות גלובלית מעשה ידי אדם. התשובה הייתה שכן. יש התחממות. את התשובה שכן, מעשה ידי אדם – נתנו כבר פחות ישראלים. לא שאלנו עד כמה ההתחממות מסוכנת, משמעותית, ראויה לתשומת לב מערכתית.
בסקר של פיו התקרבו לזה יותר. הם שאלו את הישראלים, וגם את תושביהן של 24 מדינות אחרות – אם התחממות גלובלית היא "סכנה משמעותית". 42% מהישראלים אמרו שכן. שוב – הנתון הנמוך ביותר לעומת כל המדינות האחרות בסקר.
ישראל היא המדינה היחידה שבה רק מיעוט השיב שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית. הקרובה אלינו ביותר היא ארה"ב, עם 51% שאמרו שכן. כמו בישראל, גם בארה"ב הנושא הזה מאוד פוליטי. כמעט מבחן רורשך להשתייכות למחנה פוליטי זה או אחר. המדינות הבאות אחרי ארה"ב, שבהן הרוב שרואה בהתחממות גלובלית סכנה משמעותית, הן הודו וניגריה.
למה אנחנו כאלה? את ההסבר צריך לחפש גם בשאלה של מתודולוגיה וגם בשאלה של תוכן. נתחיל במתודולוגיה: הסוקרים של פיו הציעו למשיבים מספר מוגבל של סכנות. לדוגמה, הם לא שאלו על הסכנה של מלחמה, ולא על הסכנה של גרעין, ולא על הסכנה של רעידת אדמה או צונמי.
הם שאלו על חמישה דברים, שמשקפים בחירה שלהם כסוקרים, לא פחות מאשר השקפה שלנו כמשיבים: התחממות גלובלית, מידע כוזב, טרור, מחלות מידבקות, מצב הכלכלה העולמית. חמש סכנות – כל אחת בשאלה נפרדת.
כלומר, אין בעיה לומר שגם זה סכנה משמעותית וגם זה סכנה משמעותית. ובאמת, רוב המשיבים ברוב המדינות דירגו את כל חמש הסכנות כמשמעותיות. 72% את מידע כזב, 70% את הכלכלה, 69% את הטרור, 67% את ההתחממות הגלובלית, 60% את המחלות המידבקות.
מכאן, שלמתודולוגיה יש תפקיד כפול – ואולי סותר – בהסבר חריגותה של ישראל. מצד אחד, בחירת הסכנות מוגבלת, ואולי פשוט לא עונה נכון על מה שישראלים מזהים כמסוכן. זה לא שאנחנו רואים פחות סכנות, זה שלא נתנו לנו הזדמנות לבחור את הסכנות הנכונות בעינינו.
מצד שני – גם אם לא הציגו לנו את כל הסכנות שנראות לנו חמורות, יכולנו לומר גם על הסכנות האלה שהן משמעותיות, והעובדה היא שביחס לשתיים מהן רובנו בחרנו לא לעשות זאת (מידע כזב והתחממות), וביחס לעוד שתיים רק רוב קטן מאיתנו בחרו לעשות זאת (כלכלה ומחלות). זה לא שדירגנו את הסכנות האלה במקום נמוך לעומת אחרות. זה שדירגנו אותן במקום נמוך – נקודה.
מה דירגנו במקום גבוה? את סכנת הטרור. הנושא היחיד שרוב גדול בישראל הסכימו שהוא סכנה משמעותית. 89% מהישראלים סימנו טרור. יש רק מדינה אחת שיש בה רוב גדול עוד יותר שסימן טרור: טורקיה – 91%. בקניה ובניגריה, שיעור המשיבים בשאלת הטרור זהה לזה של ישראל.
באינדונזיה הוא כמעט זהה – 87%. הבאה בתור היא צרפת – עם 84%. המדינות שבהן האזרחים לא רואים בטרור סכנה משמעותית הן אוסטרליה (36%), קנדה (44%), הונגריה (39%).
תאמרו: הנה, ישראל לא חריגה, יש עוד מדינות שבהן הטרור מסומן כסכנה מרכזית. נכון ולא נכון. ניקח את טורקיה כדוגמה. כן – הטורקים, כמו הישראלים, מזהים את הטרור כסכנה מרכזית. לא – הטורקים לא משיבים כמו הישראלים בשאלות על הסכנות האחרות. בישראל רק 42% סימנו התחממות גלובלית כסכנה חמורה, בטורקיה 72%. פער גדול מאוד. בישראל 51% סימנו את מצב הכלכלה העולמית כסכנה חמורה – בטורקיה 79%. שוב, פער גדול מאוד.
את ההסבר לפערים בין ישראל לבין מדינות אחרות צריך לחפש, ואציע כאן אפשרות, בלי ידיעה ברורה שזו האפשרות הנכונה. זו פשוט האפשרות שנראית לי הכי נכונה מכל האפשרויות האחרות שניסיתי להעלות בדעתי, ואשמח לשמוע הצעות אחרות, טובות יותר.
את ההסבר צריך להתחיל בכך שישראל לא חריגה רק בעמדותיה הנוגעות לסכנות גלובליות. את ההסבר צריך להתחיל בכך שישראל חריגה בכך שהיא היחידה מכלל המדינות בסקר שנמצאת כבר כמעט שנתיים במצב של מלחמה. זה אומר שישראל, שגם כך נוטה להיות מדינה שמתעניינת בעיקר בעצמה ופחות בשאר העולם, מסיבות מגוונות (שונות תרבותית, תחושת מצור, אתגרים קיומיים ועוד), נמצאת עוד יותר מהרגיל במצב של מבט שמופנה פנימה.
שאר העולם נעלם ברקע, למעט במקרים שבהם יש לו קשר ישיר למה שמטריד אותנו. כמו התפרצות של אירועים אנטישמיים שיש להם קשר למצב בישראל; או מתח מדיני גובר מול מדינות אחרות, בגלל המלחמה. עניינים אחרים שהעולם עסוק בהם, פחות מעסיקים אותנו. אין לנו זמן אליהם, אין לנו קשב אליהם, יש לנו דברים דחופים מהם.
לכן, כשמציגים לנו שאלות על סכנות גדולות, אנחנו לא עושים את החשבון שעושים תושבים במדינות אחרות – זה מסוכן, וגם זה מסוכן, וגם זה מסוכן, והשאלה היא רק עד כמה. אנחנו עושים את החשבון הישראלי – זה לא מעניין אותי כרגע, וגם זה לא, וגם זה לא. יש לי צרות גדולות יותר. הפריט היחיד שישראלים נעצרים עליו הוא טרור – כי זה הפריט היחיד שמתייחס ישירות לדבר היחיד שמעסיק אותם כבר שנתיים: מלחמה, חטופים, קרבות, הרוגים, חיסולים, הפצצות וכן הלאה.
האם יש מידע שיכול לתמוך בהשערה הזאת? נדמה לי שכן. המחקרים של פיו בנושאים שמדובר בהם כאן החלו לפני לא מעט שנים. כלומר, הם מספקים אפשרות לעקוב אחר מגמות. ודווקא כאשר עוקבים אחר מגמות, מגלים שישראל לא לגמרי חריגה. דוגמה: התחושה שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית הייתה בעלייה. מ־30% ב־2013 ל־47% ב־2022. מה קרה השנה? ירידה ל־42%. אבל זו לא ירידה חריגה.
התחושה שהתחממות גלובלית היא סכנה משמעותית ירדה השנה בעוד הרבה מאוד מדינות, לעומת המצב בשנת 2022. בפולין, ביוון, באיטליה, בהולנד, בבריטניה. למעשה, היא ירדה בכל המדינות שפיו מסמנים כמדינות בעלות "הכנסה גבוהה" (שגם ישראל היא אחת מהן). כלומר, אנחנו לא חריגים. המגמה העולמית ניכרת גם כאן, רק במספרים אחרים, כי כאמור (לפי התיאוריה שהצעתי) אצלנו הנושא נמצא ברקע לעומת צרות גדולות יותר.
את אותה תופעה אפשר לזהות גם בתשובה על השאלה אם מצב הכלכלה העולמית הוא סכנה משמעותית. החוקרים של פיו מציגים את השינוי בעמדות בנושא הזה מ־2017 ל־2025. וכמעט בכל מדינה המצב הוא של קפיצה בתחושת הסכנה (החריגות הן ספרד, איטליה ויוון).
יש קפיצה בקנדה, בארה"ב, בשוודיה, ביפן, בהודו. בכל מקום. וכן, גם בישראל. אנחנו לא חריגים. ב־2017, 33% מהישראלים חשבו שמצב הכלכלה העולמית הוא סכנה משמעותית. היום מדובר ב־51%. עלייה של 18 נקודות, בדומה לעלייה במדינות כמו ברזיל, אינדונזיה והודו.
השורה התחתונה: לא בטוח שטוב לישראל להיות כל כך רחוקה מהעולם בזיהוי סכנות. מצד שני, אולי זה מובן לנוכח מצבה הייחודי. כך או כך – זו המציאות.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקרים של גאלופ, פיו, הרוורד־האריס, המכון למדיניות העם היהודי ובדיווחים של פוליטיקו וה"ניו יורק טיימס".
התרעות פיקוד העורף