לא רק היא חשה כך, גם הורים שכולים רבים שאיתם היא בקשר מאז שנפל בנה ובניהם. קשה לה לומר את הדברים פן יובנו לא נכון, אבל היא חשה שהעיסוק והסיקור של ההפגנות והמחאות, ולמעשה כל סדר היום הציבורי - נתונים רק לחטופים. "איך לומר זאת מבלי שיחשבו חלילה שאני נגדם, נגד משפחותיהם? הרי אני רוצה בהשבתם כמו כולם. אבל את הבן שלי וחבריו הלוחמים שכחו".
אין סיקור אחרי "הותר לפרסום". אין דקה במהדורות, אין ראיונות, אין פינה קבועה ברצועות שידור. "כמובן אני מבינה היטב את ההבדל", היא כמעט מתנצלת שוב ושוב, "אותם עוד אפשר להציל ולהביא את המתים לקבורה. אבל הבן שלי כבר לא יחזור, והוא יצא על מנת להגן על כולנו, ולנגד עיניו מטרת השבת החטופים, אז איך זה נשכח?".
שאלתי אותה מה הייתה רוצה שיקרה, שייעשה אחרת. היא סיפרה שפנתה למשל לראש עיריית חיפה בניסיון ליזום משהו להנצחת בנה, על שם בנה, תושב העיר. התשובה שקיבלה הייתה שכל עוד המלחמה נמשכת, לא קוראים למקומות, רחובות ומוסדות על שמות הנופלים.
ככל שבדקתי בקריטריונים לקריאת מקום על שמו של אדם, אין שום סעיף המציב כתנאי את סוף המלחמה. יש סעיף הקובע שנדרשת לפחות שנה ממועד הנפילה כדי שניתן יהיה להנציח בשם רחוב או כיכר, בנימוק שצריך לאפשר פרספקטיבה ולהימנע מהחלטות מתוך סערת רגשות. סעיף אחר מדבר על הנצחת חיילים ושוטרים, תושבי העיר, שנהרגו תוך מילוי תפקידם ודרושה הסכמת משפחת הנופל. תומר ז"ל, בן העיר, מתאים לקטגוריות הללו, ובכל זאת זה לא קרה.
"מחסור בהכרה ראויה"
פתחו את הלב
זו קריאה לגופי השידור השונים: תנו ביטוי קבוע לסיפוריהם של הנופלים. זה לא אמור כמובן לפתוח מהדורות בחלוף שנה ועוד מעט כבר שנתיים מטבח אוקטובר, אבל אני בטוחה שניתן למצוא את הדרך ואת זמן השידור כדי להנכיח את הנופלים במהדורות חדשות ארוכות. זו קריאה למשרד הביטחון, לצה"ל, לראשי רשויות: פתחו את הלב, הקשיבו למשפחות שאיבדו הכל. חפשו דרכים להנציח את הנופלים. זה לא רק בשבילן, אלא בשביל כולנו.
התרעות פיקוד העורף