הפסגה בטיינג'ין הציגה קואליציה בין מעצמות לא־מערביות בהובלת בייג'ינג, החותרת לקידום סדר עולמי רב־קוטבי חדש, שמערער את הדומיננטיות האמריקאית. לצד הידוק השותפות האסטרטגית בין בייג'ינג למוסקבה, כמו גם בין מוסקבה וטהרן, הכינוס אפשר לחברות הארגון לקדם שיתופי פעולה מסחריים דו/רב־צדדיים. הודו ופקיסטן – על אף, ואולי דווקא בשל המתיחות העצומה ביניהן – מצאו בפסגה הזדמנות להגיע להבנות משותפות ולצמצם את תלותן בארה"ב.
הודו, שחברה ב־SCO מאז 2017, וכן בארגון ה־BRICS ובפורום ה־QUAD (בהובלת ארה"ב), ניצלה את הכינוס לייצוב יחסיה המתוחים עם סין ולהעמקת קשריה עם רוסיה. זאת, במיוחד על רקע המשבר מול וושינגטון, לאחר שממשל טראמפ הטיל מכסים של 50% על סחורות הודיות כתגובה לסירובה להפסיק לרכוש נפט רוסי.
המורכבות האזורית גוברת גם בשל תמיכתה של סין בפקיסטן במסגרת הסכסוך שלה עם הודו, גירעון הסחר ההודי מול סין (שהגיע השנה ליותר מ־99 מיליארד דולר) וסכסוכי הגבול שמתרחשים ביניהן באזור ההימלאיה מאז 2020. כל אלה ממחישים את הדינמיקה הגיאופוליטית החדשה שנרקמת לאחרונה במרחב האירוž־אסייתי, שמובילה לכינון מוקדי השפעה, בריתות וכללי משחק חדשים, במיוחד בתחומי הסחר, הביטחון והממשל הגלובלי.
כלי ניגוח של המערב
ארגון ה־SCO, שהוקם בשנת 2001 ביוזמת סין, רוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן וטג'יקיסטן, נועד בתחילה לטפל באיומים ביטחוניים ולבסס שיתופי פעולה אזוריים. מאז הקמתו והצטרפותן של הודו, פקיסטן, איראן, בלארוס ואוזבקיסטן, הפך הארגון לאחד המוסדות הרב־צדדיים האנטי־מערביים הבולטים ביותר בזירה הבינלאומית – לצד ארגון ה־BRICS.
עם עשר מדינות חברות, שני משקיפים ו־14 שותפות דיאלוג מרחבי אסיה, אירופה, אפריקה והמזרח התיכון, הארגון משמש כיום כזרוע אסטרטגית להרחבת תיאום המדיניות בין בייג'ינג ומוסקבה ולחיזוק השפעתן הגלובלית בתחומי הלוחמה בטרור, פיתוח משאבים קריטיים ושיקום אזורי משבר, דוגמת אפגניסטן.
הצעתה של סין להקים בנק SCO נועדה להעמיק את האינטגרציה והצמיחה הכלכלית האזורית, לקדם השקעות בתשתיות וסחר ולהרחיב את שיתופי הפעולה בתחומי האנרגיה הירוקה, התעבורה, התעשייה והכלכלה הדיגיטלית, תוך הקמת מרכזי חדשנות (AI), חינוך והכשרה טכנולוגית במסגרת יוזמת ה"חגורה והדרך" (BRI). לראיה, היקף ההשקעות הסיניות בתשתיות הגיע ל־140 מיליארד דולר ב־2024, ונשיא סין אף התחייב להעמיד הלוואות בהיקף של 1.7 מיליארד דולר להמשך מימון הפרויקטים.
מהלכים אלה נועדו להגן על המסחר הפנים־גושי מפני סנקציות, לקדם מנגנונים פיננסיים משותפים תוך שימוש במטבעות מקומיים, ובראשם היואן הסיני, ולצמצם את התלות במוסדות הגלובליים שבניהול ארה"ב, דוגמת הבנק העולמי וה־IMF.
כמו כן, הם עשויים לאתגר את מאמציה של וושינגטון לפתח שווקים וערוצי סחר חדשים במרכז אסיה ומרחב הודו־פסיפיק. כך הופך ארגון ה־SCO מפלטפורמה אזורית לכלי ניגוח של המערב, תוך הרחבת שיתופי הפעולה בין מדינות הדרום הגלובלי, שמקדמות אינטרסים אזוריים, תפיסה של רב־קוטביות ודחיית ההגמוניה האמריקאית.
ה־SCO מייצג כיום כ־40% מאוכלוסיית העולם, לרבות סין והודו, שמונות יחד למעלה מ־2.8 מיליארד בני אדם. הוא תורם כ־25% מהצמיחה הגלובלית, והיקף הסחר של סין עם חברות הארגון, המשקיפות והשותפות הגיע לשיא של 890 מיליארד דולר בשנת 2024 – 14.4% מהיקף סחר החוץ הכולל שלה.
לשם השוואה, ארגון ה־BRICS – שגם בו ממלאת סין תפקיד גיאו־כלכלי מרכזי – הגיע לתמ"ג מצרפי של 40% מהתמ"ג העולמי (לעומת 14.7% של ארה"ב ו־28.4% של פורום ה־7G), בהיותו אחראי לכ־20% מהסחר הגלובלי וכמי שמייצג כיום כ־55% מאוכלוסיית העולם.
מאזן כוחות שונה
מנקודת מבט אסרטגית רחבה, השילוב ביןSCO ל־BRICS יוצר חלופה ממשית לסדר העולמי הקיים, כאשר סין ורוסיה דוחפות לשינוי מבני עמוק במבנה הכוח הגלובלי. עם זאת ואף שה־SCO איננו ברית אידיאולוגית מגובשת עם חזון, ערכים ואינטרסים משותפים, כבר עתה מסתמן כי חרף הפערים האסטרטגיים והמתחים העמוקים בין חברותיו, פסגת טיינג'ין הדגישה כי הכוח המאחד של הארגון מסמן שינוי מהותי במאזן הכוחות העולמי. אתגר רציני שלמערב, ובעיקר לארה"ב, לא תהיה ברירה אלא ללמוד לנווט בו בזהירות רבה.
יתרה מכך, הפסגה בטיינג'ין, שהציגה את התעצמותו הגלובלית של ה־SCO, הדגישה במקביל את חולשתו הברורה של המערב. התחזקות הארגון והפיכתו ממועדון אזורי למנגנון רב־עוצמה ולגוש השפעה בינלאומי, הרואה בארה"ב יריבה אסטרטגית ולא שותפה – מעמיקות באופן משמעותי את הפיצול בין מוקדי ההשפעה העולמיים.
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, כבר עתה ברור שמדובר במהלך שאיננו שינוי טקטי או קוסמטי בלבד, אלא בתזוזה גיאופוליטית עמוקה, שמערערת את יסודות הסדר העולמי הקיים ומציבה אתגרים חסרי תקדים לממשל האמריקאי.
הידוק שיתופי הפעולה הכלכליים, הביטחוניים והטכנולוגיים בין חברות ה־SCO, בדגש על סין, רוסיה, איראן וקוריאה הצפונית, מגביר באופן דרמטי את הסבירות להיווצרות גוש אנטי־אמריקאי מגובש וגלובלי, שיפעל לסכל יוזמות מערביות במוסדות בינלאומיים, דוגמת האו"ם, WTO, וכן קרנות הפיתוח הגלובליות.
הפחתת התלות המדינית, הכלכלית והביטחונית בארה"ב אינה מהלך טכני בלבד, אלא גם ובעיקר קריאת תיגר פוליטית רבת־עוצמה. היא מעמיקה את השסע בין מדינות הדרום הגלובלי שתומכות במדיניות ובמהלכים שמוביל ה־SCO תחת דומיננטיות סינית, לבין אלה שנשארות נאמנות ומחויבות לבריתות המערביות בהובלת ארה"ב.
כמו כן, התבססות הארגון כגוש אנטי־אמריקאי/מערבי מובהק מחזקת משטרים אוטוריטריים, מערערת את מאמצי הדמוקרטיזציה ומובילה להחרפת המתחים האסטרטגיים בין המעצמות. היריבות בין בייג'ינג לוושינגטון מקבלת ממד חדש, שבו מרוץ החימוש הצבאי והטכנולוגי אינו רק תחרות פרועה, אלא גם איום ממשי על האיזון הבינלאומי, שהופך לשברירי הרבה יותר מאי פעם.
במציאות מורכבת זו, היציבות הגיאופוליטית, הביטחונית והכלכלית אינה רק נשחקת, אלא גם עומדת בפני שלל אתגרים וסיכונים ממשיים. לפיכך, פסגת טיינג'ין, שמהווה אפוא ציון דרך חשוב במסגרת המאבק בדומיננטיות האמריקאית, מחייבת את ארה"ב ומדינות המערב להיערך מחדש, להתאים את מדיניותן ולהכין אסטרטגיות חדשות לתחרות אסטרטגית גוברת, קיטוב עמוק ושינויים מהותיים במפת היחסים ומאזני הכוחות הבינלאומיים.
התרעות פיקוד העורף