אני חי במציאות שלפיה אני צלחת פטרי | רון קופמן

ה־V.A.C עובד צמוד אליי 7/24. יש דיסק בתוך כף הרגל שתפקידו לנקות את הפצע, כולל שפכטל, וקס ופוליש בבור הגדול הזה, שנוצר מכריתת שתי בהונות וקטע מעצם המסרק.

ההרכבה שלו היא תהליך. חובה לאטום את הבהונות שנותרו, לבודד את השלישית בחבישה ואיטום נפרד, באמצעות ניילון נצמד כירורגי. כך גם עם איטום כף הרגל. אסור שייכנס אוויר. למכשיר יש מחסנית שתפקידה לאחסן את הסחלה הנשאב, שמגיע אליה באמצעות צינור בקוטר של שני ס"מ להערכתי. יש שעות שאני פשוט בוהה ועוקב אחרי הבועות שעולות במעלה הצינור.

המכשיר עצמו הוא כמובן סוג של מחשב, שבאמצעות המסך שלו ניתן לעקוב שהכל בסדר עם הלחץ ובכלל. לכל מקום המכשיר צמוד אליי, גם לשירותים ולמקלחת. המכשיר אינו קטן, הוא שוקל, ואסור שרטיבות תגיע אליו. אז לפני מקלחת, האחיות או האחים אוטמים אותו ואת הרגל בניילון נצמד.

מאחר שאני גם עם פיק ליין (צינור שמותקן בידי כירורג בחדר ניתוח. הוא מוצמד בתפירה לשריר הקיבורת, ויש לו צינור שמזרים את האנטיביוטיקה ישירות ללב), חובה לאטום גם את היד. אוקצור, קייטנה זה לא, אבל זה מה יש.

מחייל פצוע שפגשתי ברחבה למדתי פטנט לאחסן את הוואק בתוך סל בד גדול, ולתלות אותו על ידיות כיסא הגלגלים מאחור. כי אם מניחים אותו על הברכיים עם כל הצינורות וחוטי החשמל, נורא מסורבל להתגלגל עם הכיסא. אבל היום אני נפטר ממנו, חייכתי לעצמי באושר. ניסיתי להעריך מתי יגיעו האורתופדים לביקורת. יום שני הוא יום ניתוחים, אז הם יכולים להגיע אליי רק מוקדם בבוקר, עד 06:30 בערך. אם לא, זה יקרה רק אחר הצהריים, סיכמתי לעצמי בראש.

אז חלפו להן השעות ומשיח לא בא, הוא גם לא טלפן. חבר בא לבקר אותי בשעה 10:00 בערך. "בוא, אני אוריד אותך לקפה רולדין למטה. אקנה לך קרואסון וקונפיטורה דיאט, וגם אספרסו כפול על קרח, כמו שאתה אוהב, חתיכת סמרטוט. הורדת כמה קילוגרמים, אז התאהבת בלוק של דוגמנית אנורקטית. אתה מגעיל אותי, רק שתדע".

אמרתי לו שלא יהיה כיסא גלגלים, אני ארד עצמונית בהליכה, כמובן שאקח את ה־V.A.C. "למה ככה?", הוא שאל, "אומנם רזית קצת, אבל אתה עדיין בהמה כבדה. זה לא טוב לכף הרגל". כן, כל יום פורים, כל אחד יכול להתחפש לרופא. "שחרר אותי, באמש'ך. בלי הכיסא אני יותר מהיר. אנחנו מתעסקים פה עם אורתופדים, אלה נסיכים. הם לא מתריעים על בואם, פתאום הם מגיעים. יהיה לי זמן התראה של שלוש־ארבע דקות. אני מכיר ויודע, אז אל תתערב".

פתאום הגיע הטלפון מתחנת האחיות. "רון, הגיע אליך אורתופד. תגיע". ביקשתי מהאחות להודיע לו שבתוך ארבע דקות אני מתייצב. שאלתי אותה אם זה האורתופד שמטפל בי, היא השיבה בשלילה. דהרתי למעליות, עד כמה שניתן לדהור באמצעות נעל הזארקו הכבדה נורא. הגעתי, והאחות דיווחה לי ביובש: "הוא הלך. הוא אמר שאינו מחכה למאושפזים".

עניתי לה: "הלך, אז הלך. מה אני כבר יכול לעשות?". אבל בערתי מעצבים, הרגשתי את חום גופי עולה בהתמדה, ואת הרקות במצח פועלות בקצב. לא חזרתי לקפה, הלכתי לחדר ונשכבתי במיטה.

הגיעה אחות לקחת ממני מדדים. לחץ הדם שלי היה 66/185. מעולם לא הייתה לי תוצאה כזו. היא בדקה שוב, התוצאה הייתה זהה פחות או יותר. חששתי שהסטרס יגמור אותי באיזה אירוע מוחי. שכבתי בשקט ונשמתי, פשוט נשמתי.

הרופאה שלי הגיעה, מחייכת. "אני יודעת שאתה מתוסכל, אבל ככה הם. הם רוק־סטארים, אני רק פנימאית, אני לא רוק־סטאר. אתה חייב להוריד לחץ דם, הנחיתי את האחיות להביא לך כדור. באחת מהאנטיביוטיקות שאתה מקבל יש המון מלח. ביחד עם הסטרס, זו התוצאה. אני אזמין שוב אורתופד, אל תרד מהמיטה".

אז עניתי לה: "תקשיבי לי. אתם לא מכירים אותי, אבל אני מבטיח לך שאני יכול לתת הופעה פסיכית במקצועיות יתרה. איני מכיר את האורתופד הזה, אבל אני מניח שאני מבוגר ממנו ב־30 שנה לפחות. אני לא מתייחס כך לאנשים, בטח כאשר הם בדאון, כמו שאני נמצא עכשיו. לא משנה לי אם הוא מטאור בתחומו, אסטרונאוט או גנרל, מפקד סנטקום. אני לא מעוניין לראות אותו, כדאי שלא יגיע לחדרי, כי אני לא אשלוט בפה שלי".

היא ענתה שהיא תבקש לשלוח מישהו אחר. בלעתי את הכדור המרגיע, ונמנמתי קצת. אף אורתופד לא בא וגם לא טלפן. נשארתי עוד יום עם המטרד בכף הרגל ובכלל. בבוקר למחרת הודיע לי פנחס, האח הראשי בפנימית ט', שהוא יוריד לי את ה־V.A.C. ואכן כעבור שעה יצאתי לחופשי, חבוש ומאושר.

נכנסתי לדז'ה וו לקורידה שביקרתי בה במקסיקו. שור צעיר בזירה, ארבעה מטדורים דולקים אחריו רכובים על סוסים, ונועצים בעורפו חיצים במרכז העצבים כדי להמם אותו. הקהל היה בטירוף. אני פחות התלהבתי מהקרב הזה, רק ציפיתי שהוא יפרק איזה מטדור, אבל יחוס על הסוס. חראם, באמת. ואז נכנס הטוריאדור. לבוש בחליפה, מצויד בחרב עטופה בבד אדום שנועד להטריף את השור ההמום מהכאבים.

חשבתי כבר אז שאם היפיוף בחליפה הזהובה כזה עבדאיי, למה הוא לא נלחם בשור בלי ההכנה של עמיתיו. אבל עדיין ציפיתי שהשור ינצח. זה לא קרה. הוא גם כרת את אוזנו, היפיוף הזה. אז בדז'ה וו שלי אני הייתי מנצח את הטוריאדור... חחח... בחלומות אני חזק. אבל במציאות אני מתמודד עכשיו עם הלא נודע. אני בודק את כל מה שעושים לי עם מומחים חיצוניים למערכת.

הם מרגיעים אותי שזה הפרוטוקול, ואין ברירה אלא לסבול בדרך להחלמה מלאה. וסבל זה עניין יחסי, יש כאלה שסובלים הרבה פחות, אבל יש המונים שסובלים הרבה יותר. אני מנחם את עצמי שאני במקום טוב באמצע. תלוי באיזה יום שואלים אותי.

משעשע אותי לראות את החברים חובשים מסיכות קורונה, מהפחד מחיידקים. "הלו, מה נסגר איתכם? מהרגע שנכנסתם לבניין נחשפתם למיליארדי חיידקים, שכבר התבייתו על גופכם הענוג. אז מה הקטע עם המסיכה? בקורונה לא חבשתם מסיכה, אז מה עכשיו?". הם דוחים את ההסתלבטות שלי על הסף. "אשתי לא מרשה לי לבוא לכאן בלי מסיכה, אז תסתום, יותר עדיף".

"קוף, אתה מוכן לרדת ממני? יש לך את הטלפון שלה, אז תשאל אותה. למה אתה מטריד אותי? פעם אחרונה שדיברתי משפט יותר ארוך יותר מ'היי, מה קורה, הכל בסדר?' הייתה לפני סדר פסח, כשהלכנו למשפחה שלה, והיא בלעה ואבן בחניה כדי להירגע".

"קוף, אתה מזוהם, אני יודע. אתה בטח מידבק. אתה זוכר שאמא שלי הייתה סמנכ"ל משרד הבריאות, נכון? אז אני מקפיד על בטיחות. גם נושבת כאן רוח, ואני פוחד שייתפס לי הגב".

"מיקי, אריק עלול להתעלף אם הוא רואה את זה", אמרתי, "את יודעת שהוא חרדתי". היא צחקה בתגובה. "ספר לי על זה. אחרי כל הופעה הילדים באים להצטלם איתי, ואני רואה אותו מסתובב סביב עצמו, חיוור כמו קיר לבן. התרגלתי".

היא שאלה איך אני חש. עניתי שעוד לא החלטתי אם אני חי בצניעות, או חי על בטריות, כי רוב הזמן אני מחובר למכשירים חשמליים. "קוף, אני מתכוונת לנפש, איך אתה מתמודד עם הלחץ של תקופה ארוכה בבית חולים? אני יודעת מה זה אשפוז, די כבר עם הפוזה של 'עליי זה לא משפיע'".

עניתי לה שאין לי זמן להיות מתמודד נפש, כי אני עסוק בהתמודדות עם הזיהום. "לא הציעו לך לדבר עם פסיכיאטר?", היא שאלה. "כל העולם ואשתו הולכים לטיפול אצל פסיכולוגים בגלל המצב הכאוטי כאן. לך יש את המצב וגם את האשפוז. אני יודעת שאתה אלרגי לפסיכולוגים, אבל פסיכיאטר זה רופא שמסוגל לאבחן ולתת לך תרופה שתקל עליך את ההתמודדות". חייכתי.

"מיקי, אני חי במציאות שלפיה אני צלחת פטרי. הרופאים לא הצליחו להכניע שלושה חיידקים תאילנדים, והטיפול הוא ניסוי וטעייה למצוא אנטיביוטיקה שכן תצליח. אז אני אכניס את עצמי לעוד ניסוי עם דוקטור בחלוק לבן, שיגיד לי 'יש 907 סוגי כדורים. ננסה את זה ואת ההוא, נראה איך תגיב, ואם זה לא יעזור, ננסה עוד'... לא כפרוני, אני לא בנוי לזה. אני אדם של תכלס, לא של שיחות בסגנון: 'ספר לי קצת עליך, בוא נתחיל מזיכרונות וחוויות מהילדות'. זה לא בשבילי. המילה טיפול, מוציאה ממני אגרסיות ודאחקות על המטפל. אני אשרוד בלי הז'אנר הזה".

היא לא השתכנעה, אבל הוסיפה שהיא אוהבת אותי, גם ואולי בגלל שאני פרימיטיב. אמרתי לה שתלך הביתה ותקווה שאריק לא ירצה לקחת ממנה תרביות, כדי לוודא שלא הביאה איתה מטען חיידקי חריג מהביקור שלה כאן. שנינו התפוצצנו מצחוק.

יש גם מבקרים שמגיעים לחדר, מצלמים את הכתובית על שקית העירוי ופונים ל־ChatGPT בשאלות על התרופה. "קוף, אתה מקבל אנטיביוטיקה נורא מיושנת ולא ממוקדת בכלל. אני רואה כאן בהיסטוריה של השאלות בסיפור שלך, שבאשפוז הקודם קיבלת אנטיביוטיקה הרבה יותר חדשנית".

התגובות האלה בכלל מכניסות אותי למוד של סתלבט. "נו, ולאן הגענו עם החדשנות? לעוד אשפוז, עם אותם חיידקים. אז הישן לא כל כך נורא? ובכלל, אתה הרי מרצה למדעי המדינה, מה אתה מבין ברפואה? אני יוצא מנקודת הנחה בסיסית שהפרופסורים כאן יודעים טיפל'ה יותר מהצ'אט. בוא נשמור על הפרדת רשויות. הם ישתדלו לרפא ואתה תמשיך ללמד סטודנטים, שדפוקים על קטמין, על המדינה הפגומה שלנו".

בנוהל האשים אבי האומה את מבקר המדינ'ע בפוליטיקה זולה ובתזמון לקוי, שמפריע לו לנצח במלחמה. אם זה לא היה עצוב, זה באמת היה מצחיק. הסקרים לא טובים לאבי האומה. אין שום סקר שמצביע על אפשרות שהוא מרכיב את הממשלה הבאה. ברורררררר שהוא לא יוותר בקלות. הוא הרי מתעב את הציבור שלא מעריץ אותו ומכין לנו שק של תחבולות פוליטיות, אם וכאשר הוא לא מעביר את תקציב המדינ'ע במרץ 2026.

הוא יודע טוב מכולנו שאם האומה והילד"ז של האומה לא יסתגלו למציאות שבה הוא לא יהיה ראש ממשלה. אם האומה לא תסבול מצב שבו היא מגיעה למספרה ללא פלוגת אבטחה, והילד"ז הרי מאובטח 16 שנים מ־34 שנותיו. איך הוא יכול לחיות בלי אבטחה?

המועקה העיקרית של אבי האומה היא החטופים החיים. לדעתי הוא היה מעדיף שישנו מצב צבירה, ואז כוחותינו ידהרו בעזה ללא הפרעה. לא נחסל את חמאס, אבל לפחות אפשר יהיה ליצור מצג שווא של חיסול, ולו למראית עין. הבסיס שלו רוצה לשטח את הרצועה לאבק עם עוד אלפי הרוגים. הבייס חושב, כי אמרו לו לחשוב, שרק כך נמנע מתקפות טרור רצחני בעתיד.

אם הייתה כאן אלטרנטיבה שלטונית מיומנת, שבאמת מסוגלת לשקם את הכאוס, לפני שיישפך כאן דם ברחובות במלחמת אזרחים, אפשר היה לחלום על עתיד טוב יותר. אבל כמו הגועליציה, גם האופוזיציה־דרעק היא אוסף מסוכסך של דגנרטים נרקיסיסטים, שלא מסוגל לכלום ושום דבר. את מה שהם יודעים לעשות, ראינו בקדנציה הקצרה שלהם. זה מהות הכלום. אז נורא עצוב לי.