אני אחד מ-131 העיתונאים שחתמו על העצומה נגד הרג העיתונאים בעזה. על חיסולם לכאורה בגלל שהם לא באו למפקד טנק טוב בעין. עיתונאים שצילמו ודיווחו מבית חולים מטווח בעזה. ולמה חתמתי על העצומה נגד הרג העיתונאים העזתים?
לא בגלל שזה יציל את המתים, אבל אולי ימנע מוות מיותר של חיים. איפה שיש עיתונאים יש לך יותר סיכוי להישאר בחיים, לשמור על החירות, למנוע דיכוי, לשאוף לשוויון ורווחה. עיתונות היא הרגל הרביעית של הדמוקרטיה. גם כשהיא צולעת. והיא אמורה לשמור על חוסנן ובריאותן של שלושת הרגלים האחרות. על המחוקקת, המבצעת והשופטת.
בימים הטרופים האלו שטירופם רק הולך ומתגבר, יכול אדם מהרחוב לשכוח שהכנסת וועדותיה היא הריבון המחוקק. הממשלה והעומד בראשה הם אלו שאמורים לבצע את החוקים. ועל משמר החוק – מופקדת הרשות השופטת ונציגיה בבית הנבחרים ובמוסדות הממשלה השונים, כל אלו ארוגים אחד לתוך השני ובשנים האחרונות, בקצב מואץ, אפשר לראות את טשטוש הגבולות המכוון ואת הפיכת החוק לפלסתר ואת הכנסת לחותמת גומי ריקה וצעקנית. והממשלה שאמורה לבצע תוך ביקורת הכנסת והרשות השופטת – משתוללת ככלב מוכה כלבת שקצף וכלבת ניתזים מלסתותיה. ניתן לומר שמעולם לא התרופפו רגלי הדמוקרטיה, שגם בימים טובים איזונן לא משהו, כמו בימים אלו.
אז נותרנו עם העיתונות. שאמורה לא להיות תלויה בדבר, להסתכל לקרבי המוסדות, להתריע על קלקולים ועל סכנה ולהסתובב יומם ולילה ולשפוך אור על כל מה שהאפילה רוצה להעלים כי הוא רע, קטלני, מושחת או דורסני.
ובמיוחד בימים אלו – הממשלה פורעת החוק והעומד בראשה, שמסית, מדיח, מפריד, משסה ומיתמם כאילו כולם הם כאלו ולא רק הוא ומשפחתו המקללת והמנאצת. אלו בדיוק הימים בהם צריך עיתונאים עם חוט שידרה.
הסינים קוראים לסוג כזה של אדם איש המעלה. קונפוציוס, איש שהיה תמיד בעד שילטון וסדר, קרא ככה לכאלו. אנשים שיש להם את הציר היציב, שלא משנה כמה תכופף ותעוות אותו, הוא יישאר במקומו ללא שינוי, ממוקד באמת ובמה צריך להיות, גם בעולם בו נידמה שהכול מעוות, נורא, מתרסק וזורם בנחלים של דם והרס. עולם של מוות, שכול וכישלון.
אלא שאתה לא יכול ללמוד להיות עיתונאי. אתה נולד כזה. אם אין לך את זה - אז אתה סתם פקיד עם תעודת עיתונאי. אני גאה להיות 1 מ-131. ואין לי מושג כמה אנשים יש עם תעודת עיתונאי בארץ. יש בטח כמה אלפים עם תעודות מסוגים שונים.
באופן הפרדוקסאלי, אנחנו ושאר עולם העיתונות, ניזון ממי שנמצא תחת למכבש הצבאי הישראלי. ומה שמגיח מהרצועה אפילו לא ניתן לבדיקה, כי ישראל מדירה עיתונאים ישראלים וזרים מלעשות את עבודתם והורגת את אלו שנמצאים שם בעל כורחם ועובדים במקצוע העיתונות, מסתכנים בכל רגע נתון יותר מרוב האחרים. אז אלו שלא חתמו בעד שיהרגו את המקור היחיד שיש?
עיתונאים אמיתיים יודעים לקרוא ידיעות ולדעת מה נכון ומה לא. לקרוא ולהצליב מקורות. ראיתם פעם איך ה-BBC וה-CNN מנתחים צילומים וידיעות ומאמתים את מה שקרה או לא קרה? ככה עובדת עיתונות אמיתית. מחויבת. לא חתמת, לא התחייבת, התעלמת.
יש לי אינספור תעודות עיתונאי. חלקן הדפסתי בקווא-סאן בבנגקוק לפני עשרות שנים ואחרות שקיבלתי מכל מיני גופים בסומליה, עירק, אפגניסטן, סוריה או בקוסובו. לא נהייתי עיתונאי בגלל תעודה. כמו ששום תעודה לא אומרת כלום על שום אדם בשום תפקיד או מקצוע. אני מכיר אחד שקוראים לו ראש ממשלה. סוכן רהיטים ב"רים" לא הייתי נותן לו להיות.
בסומליה נסעתי עם כנופיה על מנת לשרוד בין הכנופיות ואזורי המוות. הדיווח שלי, עם אחרים, הביא התערבות שהצילה חיים. מעט מידי מאוחר מידי. אבל העירה את העולם. בעירק ניסו דעא"ש לעשות בי לינץ' בפלוג'ה. שום צבא לא הגן עלי. לא חיפשתי מגינים. יצאתי בעור שיני. בקוסובו, בטבח בראצ'אק, הייתי לבדי. אם הסרבים היו מגלים שאני לבד שם עם הקוסוברים והמצלמה- ספק אם הייתי פה לספר. חלק מהקוסוברים מאמינים שבעקבות חשיפת אותו טבח, יצאה נאט"ו למבצע ההפצצות שבעקבותיו הם קיבלו את עצמאותם.
עיתונות אינה חברת ביטוח. אנשים שהיכרתי נורו פוצצו נחטפו ונערפו בעשרות השנים שאני מסתובב בעולם. יש ערבות הדדית בין עיתונאים? יש. הסתכלתם לעצמכם בעיניים בזמן האחרון? שאלתם את עצמכם אם פרט לתואר אתם עיתונאים? מי שמדברר את השילטון הוא לא עיתונאי. לא סתם קרעי שונא את תאגיד השידור הציבורי. אבל האם עיתונאי התאגיד זוכרים כי כשיורים בעיתונאים יורים גם בהם? משתיקים אותם?
אכן מצלמה יכולה להשפיע יותר מרובה. כתבה יותר משיטוח עיר. אלו כללי המשחק. למזלנו. אבל אם לא נקפיד על גבולות המותר והאסור – נכנע לחוקי מלחמת השמד שבה מותר הכול. ומלחמת שמד אין לה גבולות. עזה כבר פה. ואם תמשיך העיתונות להתקרנף היא תיכנס בשערי רחוב עזה.
חוק ה-131. תפקידו של עיתונאי אינו להתחנף, ולא להלל או לשתות ולאכול מידם של פוליטיקאים ואנשי ממון או דת. עיתונאי הוא קודם כל חיה עצמאית שכולה מכוונת לראות את מה שלא עובד, שמקולקל ולהציע איך לתקן אותו. להכריח את הממשלה והפוליטיקאים לתקן. או להחליף אותם.
הוא לא חייב להיות מומחה לכלום חוץ מאשר לדעת מתי משקרים לו או מעוורים את עיניו ואוטמים את אוזניו. מתי סותמים את פיו. ומה שקרה בעזה היה חלומם של רבים במכונת ההשתקה וההרג באשר היא – להרוג את מי שמדווח על מה שקורה באמת.
רבים מהחיים בישראל לא רוצים לדעת מה קורה בעזה. ההלם והטראומה מה־7 באוקטובר 2013 גרמו לאנשים לרצות לנקום את המראות. ראיתי את המראות. במקום שבו יש ממשלה נורמלית ותאבת חיים, היינו משיבים את החטופים ויוצאים למלחמה על מנת להרוס ולמגר את החמאס.
אלא שבישראל אין גבול ואין מי שיעמיד אנשים על ההרס והבזבוז. עיתונות חזקה ועצמאית הייתה צריכה להתייצב יום יום ולהתריע שעל הממשלה המחורבנת הזאת, שהביאה אותנו לכאן, להתפטר, שעל העומד בראשה באותו יום, אותו אחד שהסגיר אותנו לידי החמאס, להיעלם מכל במה ולהסתתר בחדר אפל על מנת לחכות לגזר דינה של וועדת חקירה ממלכתית.
לא קרה. כי כולנו נשטפנו בנהרות הדם והכאב והנקמה. ועל חרבונה של העיתונות יכולים להעיד מעט החותמים על העצומה. ומה אתה יודע על העיתונאים העזתים, הרי הם כולם שלוחי חמאס, אתם אומרים. יודעים מה, לא יודע ולא משנה מה הם אלא מה עבודתם. האם אם מביימים את הצילום? מטייחים את המציאות? משרתים את השטן או את האמת?
כמו אותו אחד שחוסל ונאמר עליו שהיה לוחם בחמאס. ואני הייתי לוחם בצבא הישראלי בסדיר ובמילואים במצטבר כ-25 שנים. ואני מודה ומתוודה שבגלל זה לא רציתי לכסות דברים בשטחים, כי ידעתי שאני לא מסוגל לכסות באובייקטיביות את הסכסוך. כי לא אוכל לעמוד בטרור של הצד האחד ובכיבוש הרועץ של הצד שלי.
אבל גם כשהייתי חייל, בסדיר או מילואים, כשראיתי עוולות לא וויתרתי. כי זה חלק מאופי העיתונאי, למרות שאז, בגיל 23 בצידון, לא ידעתי שאהיה עיתונאי. עוד לא כתבתי שורה לשום עיתון. וכבר אז איימו עלי חברי לפלוגה שאם אסובב את הגב כשהם הורגים ממכות שבויים ואני מנסה לעצור אותם – הם יירו בי.
מה שאומר שהטנק בכלל לא ירה בעיתונאים עם תעודות בלי תעודות, שהרי מפקד הטנק לא ידע מי עומד שום חוץ מזה שאולי ראה אנשים עם מצלמות – הם תיעדו את מה שראו. כי זה כוחה של העיתונות. לתעד את מה שהיא רואה.
היה עיתונאי אחד שנסע באזור שלנו לפני כ-2500 שנים. קראו לו הירודוטוס. הוא זה שהמציא את ההיסטוריה. כי ככה הוא קרה לספר שכתב אחרי מסעותיו בין יוון למצרים שהייתה אז מרכז העולם – והוא כותב במבוא לספרו היפה: "אני לא יודע אם מה שאמרו לי אמת, אני לא יודע אם מה שסיפור לי נכון, אני כותב את מה שראיתי ומה ששמעתי".
זה תפקידה של העיתונות. כבר אז היו מלכים ושליטים שזה לא מצא חן בעיניהם. אלא שלהיסטוריה דרכים מוזרות. הזמן מפשיט אותה מהשקרים. מעט קברי אחים וסודות נשארים במעבה האדמה.
באופן הכי פשוט, עיתונות היא ספת הפסיכולוג, זה שמאלץ אותך להסתכל במראה, לראות את הדברים כמו שהם, הדרך היחידה לתקן דברים. להפנות את הגב פירושו להמשיך לבזבז את הארץ הזו ואת אנשיה, לצעוד כמו עכברים סומים אחרי החלילן מהמלין אל התהום.
אני אחד מ־131 החותמים. כי אני חושב שרצח לשם רצח והרג חסר סיבה, הם דברים נתעבים. וכי אני יודע שאתמול יריתם בעיתונאים בשטחים והיום מחסלים לאור היום עיתונאים בעזה וכי מטווח הברווזים הבא הולך להיות באלפי הברווזים נושאי תעודת העיתונאי שלא חתמו על העצומה.
התרעות פיקוד העורף