נשיא המדינה הוא הסמל הממלכתי העליון של מדינת ישראל. הוא עומד בראש המדינה, מעל כל ויכוח פוליטי, מעל כל מפלגה ומעל כל מחנה. הנשיא מייצג את ה“רק לא ביבי” ואת ה“רק ביבי” גם יחד. הוא אינו ראש אופוזיציה, אינו יו"ר קואליציה, ואינו אספן לייקים ברשתות החברתיות. הנשיא הוא של כולם, והוא מחויב להיות דמות מאחדת בעיקר בשעה שבה החברה הישראלית סדוקה ומקוטבת.
דווקא משום כך חובה על הנשיא להקפיד הקפדה יתרה שמוסד הנשיאות – אולי המוסד האחרון שנותר בקונצנזוס – לא יוכתם בבוץ של המחלוקת הפוליטית. ברגע שהנשיאות נתפסת ככלי משחק במאבק בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, או בין תומכי הממשלה למתנגדיה, היא מאבדת את המשמעות הייחודית שלה.
הציבור זקוק למקום שבו אפשר להרגיש בבית בלי קשר לעמדות הפוליטיות, למוצא, לדת, או למקום המגורים. זהו תפקידה של הנשיאות – להיות בית חם לכולם, הרחק מהסערה הפוליטית. נשיא שיטעה בכך עלול לגרום נזק שלא יהיה אפשר לתקנו.
מוסד הנשיאות קיים לא כדי להוות עוד מוקד חיכוך, אלא כדי להזכיר לנו – ברגעי משבר ובשעות שמחה כאחד – שיש לנו מכנה משותף, שיש לנו סיפור אחד, שיש לנו מדינה אחת.
לסיום, גילוי נאות. בפעילותי המפלגתית בעבר לא נמניתי עם תומכיו של הנשיא הנוכחי ובבחירות לנשיאות אף ניסיתי להביא לבחירת עמיר פרץ, ולא יצחק הרצוג. דווקא משום כך אני רואה חשיבות כפולה ומכופלת בשמירה על מוסד הנשיאות, הנכס הממלכתי האחרון שנותר לכולנו.
התרעות פיקוד העורף