במחנה מתנגדי הממשלה שמכנה את עצמו "ליברלי" נשמעת לעתים קרובות הטענה שיש להיות חכמים ולא צודקים. שאי אפשר לנצח את הקואליציה של המושחתים, המשיחיים והמשתמטים בראשות נתניהו אם חס וחלילה נדבר על הערכים שלנו, שלפי לטענתם אינם פופולריים בציבור. אין ספק שבפוליטיקה חשוב להיות אסטרטגיים כדי לנצח. אין ספק שעלינו לשתף פעולה גם עם מפלגות שאינן בדעותינו כדי להגיע לשלטון וכדי להשפיע. אך חשוב גם לזכור למה אנחנו רוצים לנצח ולא לשכוח את הערכים שאנחנו מנסים לקדם, משום שאז, גם אם ננצח לא נשיג דבר מלבד השררה.
לפעמים נדמה שהקריאה "ביחד ננצח" את ממשלת נתניהו,שנשמעת במרכז על ידי אלו שמנסים לעמעם חילוקי דעות אידאולוגיים, מזכירה את המניפולציה של הימין בקריאה "ביחד ננצח" את חמאס, שמבקשת להימנע מביקורת כלפי הממשלה.
המאבק על דמותה של המדינה עדיין נמשך, אך בשל הנטייה במרכז שלא לעסוק בערכים, הימין מנצח ניצחון מוחלט בהשתלטות על השיח המדיני. בעוד מימין פועלים המתנחלים ותומכיהם כדי למנוע כל סיכוי למדינה פלסטינית עתידית -באמצעות סיפוח דה-פקטו של שטחי הגדה המערבית, התנכלות וגירוש קהילות פלסטיניות וכמובן רתימת הממשלה כולה לחזון הבלהות של הישארות ברצועת עזה, במרכז ובשמאל כמעט דום שתיקה. בעוד שבימין מנסים לצייר את אזרחי ישראל הערבים כתומכי טרור, במרכז דממה.
בספטמבר 2022 עלה ראש הממשלה דאז, יאיר לפיד, לדוכן הנאומים בעצרת הכללית של האו״ם ונשא את “נאום שתי המדינות”: “הסכם עם הפלסטינים המבוסס על שתי המדינות – הוא הדבר הנכון”, אמר בצדק. הבחירות חודש וחצי לאחר מכן, עלייתה של ממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו, טבח ה־7 באוקטובר והמלחמה הבלתי-נגמרת במכוון שבאה בעקבותיו, הפכו את האמירה הזו לזיכרון עמום, למציאות שבה אף אחד ממנהיגי המרכז אינו מניף אפילו לחצי התורן את דגל פתרון שתי המדינות.
דווקא במציאות שבה פתרון מדיני הפך ל“רעיון נון-גראטה” במערכת הפוליטית (הציונית) הישראלית, חיוני לשמרו כרעיון חי ונושם.
מדען המדינה ג'וזף אוברטון, טבע את המושג "חלון אוברטון", "חלון השיח", לפיו יכולת הקיום הפוליטי של רעיון, לא תלויה בהעדפות הפוליטיקאים, כי אם בהימצאותו בטווח הדעות המקובלות על הציבור. בשל בריחתה של המערכת הפוליטית בישראל מסוגיות חיוניות כמו עיסוק בפתרון המדיני מול הפלסטינים, או בשילוב ערביי ישראל ונציגיהם הפוליטיים כשותפים לגיטימיים, המשימה של שימור הרעיונות הללו בטווח הדעות המקובלות על הציבור וחיזוק מעט הפוליטיקאים האמיצים שמתבטאים בנושא, מוטלת על אישים וארגונים בחברה האזרחית הישראלית.
היעד האמיתי של הימין הקיצוני ששולט היום במדינה הוא שנשתוק: שלא נשמיע קול מול הבנייה ב-E1, שנחריש מול האלימות הממוסדת בגדה המערבית, שחלקה נעשית תחת עיני הצבא, ולעיתים אף בעידוד גורמים קיצוניים מתוכו; שלא נשמיע קול מול הקמת עוד ועוד מאחזים וחוות שהן מוקד האלימות כנגד פלסטינים ושנשתוק על הפיכת הפוליטיקאים הערבים לאויבים.
ובחזרה ל"חלון אוברטון" – בניגוד למערכת הפוליטית, סוגיית המדינה הפלסטינית עדיין נמצאת עמוק בטווח הדעות המקובלות על הציבור הישראלי. לפי סקרי דעת קהל של מרכז אקורד, למרות טראומת ה־7 באוקטובר והמלחמה שלאחריו, עדיין כמחצית – 53% – מהציבור הישראלי תומכים בהסדר מדיני-ביטחוני, הכולל הסכמה למיסוד מדינה פלסטינית במסגרת נורמליזציה עם מדינות ערב והכרה במדינת ישראל. אם לפני ה־7 באוקטובר הציבור היהודי בישראל לא מנה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בין חמשת הנושאים החשובים לטיפול, הרי שבעידן פוסט ה-7 באוקטובר, 90% מהשמאל, 74% מבוחרי המרכז ו-47% מהימין סבורים שההתעלמות מן הסוגייה הפלסטינית הייתה מרכיב משמעותי בסיבות שהובילו ל-7 באוקטובר.
בניגוד למנהיגות הפוליטית הישראלית, שנסוגה עוד יותר לאחור ביחסה למדינה פלסטינית, הפצע שנפער בלב החברה הישראלית, הפך אותה למפוכחת יותר ביחס לחשיבות מציאת פתרון ולהבנה שאי-אפשר עוד “לנהל” סכסוך שכבר יצא משליטה.
עלינו להמשיך לפעול כדי לשכנע את הציבור הישראלי שהדרך היחידה לשמר את המפעל הציוני של בית לאומי דמוקרטי לעם היהודי היא באמצעות הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כחלק מהסדר אזורי ושוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים.
התרעות פיקוד העורף