המסמך של מרכז הלמידה המבצעי של זרועות היבשה שפורסם בשבוע שעבר בערוץ 12 קובע שצה"ל נכשל במבצע "מרכבות גדעון". ניתן לקבץ את כל סיבות הכישלון שהדו"ח מונה תחת כותרת אחת "העדר חשיבה על היום שאחרי". כך קובע הדו"ח שהצבא פעל "ללא מימד זמן, בהיגיון הרתעתי ולא הכרעתי והעדפת האבטחה על פני התוצאה באופן שהמחיר חשוב מהמשימה". כך פועלים כשלא יודעים לאן הולכים. כבר היינו בסרט הזה במלחמת לבנון הראשונה. מדוע זה קורה לנו שוב?
ראשית יש להודות שאין לנו אפשרות לשלוט על עזה ללא עזרה נוספת. נכשלנו בכך בדרום לבנון לאורך שנים על אף עזרת צד"ל, נכשלנו בכך בעזה על אף שהרשות שלטה שם בזמנו. למזלנו אבו מאזן משתף אתנו פעולה במישור הביטחוני ולכן בגדה המצב נסבל יחסית. בתקופתו של ערפאת היו שתי אינתיפאדות וברשות אבו מאזן דעכה האינתיפאדה השנייה במהרה. צריך להבין שהיום חמאס נמצא בכל מקום ברצועה ומנהל את החיים האזרחיים שם, לא אנחנו. כדי לפרז את הרצועה ולהכחיד את שלטונו של חמאס שם אנו זקוקים לשני אלמנטים: שלטון אזרחי שיעשה זאת וציבור שישתף פעולה עם השלטון. זה מה שקורה היום בגדה מעבר לעזרה צה"לית אל מול קיני טרור נועזים יותר. נכון אבו מאזן איננו חובב ציון – הוא לא גינה את טבח השבעה באוקטובר, משלם משכורות למשפחות המחבלים, לא מכיר בנו כמדינה יהודית ומעולם לא ויתר על זכות השיבה, ועדיין למה לשפוך את התינוק עם המים?
אכן, לצערנו אבו מאזן הוא המפלט האחרון שלנו מפני שקיעה בביצה העזתית. יתכן שאבו מאזן לא ירצה או שאיננו יכול להיכנס לעזה בעת הזאת. הוא הצהיר שהוא מעוניין בכך אבל בהחלט יתכן שחמאס עדיין על הרגליים והוא צריך אותנו כדי להחלישו. זאת צריכה להיות מטרת המלחמה – עין צופיה לאבו מאזן. הוא הרע במיעוטו וטוב בהרבה מערפאת ודומיו שעלולים להחליף אותו בבוא היום. כך שלא הסכם עם חמאס ואף לא כיבוש הרצועה יביא את השינוי המיוחל. רק שלטון אזרחי חלופי יעשה את השינוי ואבו מאזן נכון לעכשיו הוא האופציה הריאלית היחידה. אבל שם למעלה וגם לא באופוזיציה שדוחפת להסכם - אין איש שחושב.
התרעות פיקוד העורף