דבריו של ח"כ משה גפני שהתפרסמו בשבוע שעבר על מקומם של תלמידות בסמינרים בתואנה של "צפיפות", חידדו מחדש את אחד הסדקים הכואבים בחברה הישראלית העוסק בשסע בין אשכנזים לספרדים בתוך העולם החרדי. לכאורה מדובר בנושא פנים מגזרי, אך למעשה זו נקודת חיתוך הממחישה את תופעת הפילוג בישראל בהיבטים של אפליה, סגרגציה, סלקציה – ואכן ברור לי שמילים קשות בוודאי לעם היהודי על ההיסטוריה שלו וכותב זאת כדור שני לשואה.
ומן הפרט אל הכלל. נערה ספרדייה שלא מתקבלת לסמינר אשכנזי איננה רק סיפור של חינוך חרדי. זוהי אינדיקציה לתופעה של הדרה מתמשכת, לקוד חברתי שמסמן מי בפנים ומי בחוץ. במישור הלאומי, אותה שפה חוזרת בקבלה לעבודה, בהזדמנויות כלכליות, בגישה למוקדי כוח. כך נבנית חברה מפוצלת שבה "השווים יותר" נהנים מהסללה מקדמת, והאחרים נותרים בתחנות צדדיות.
לצערי, וכך נראה, שהשסעים חוצים מגזרים. החברה החרדית עצמה קרועה. חסידים מול ליטאים, ספרדים מול אשכנזים, חצרות שמתחרות ביניהן על השפעה. אך התופעה רחבה הרבה יותר. בחברה הכללית ניכרים שסעים בין ימין לשמאל, בין מרכז לפריפריה, בין חילונים לדתיים ובין יהודים לערבים. הריבוי הזה של קווי שבר יוצר רשת מתוחה שמסכנת את היציבות, ובמיוחד את החוסן הלאומי, אותו מרכיב חיוני ליכולת של מדינה להתמודד עם משברים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים.
וההיסטוריה שלנו לא ממש רחוקה. מי ששכח, כדאי שיזכר. בשנות ה-50 וה־60 הקהילות המזרחיות בישראל חשו מודרות מול ההגמוניה האשכנזית. תחושת ההדרה הזו הצמיחה תנועות מחאה, שבשנת 1977 הובילו למהפך פוליטי. ההיסטוריה הזו אינה רק פרק פוליטי. היא עדות לכך ששסע חברתי תרבותי יכול להפוך לאירוע בעל השפעה מערכתית.
כיום, לנוכח קרעים חדשים, הסכנה חוזרת, הפעם, בין היתר, על רקע חלוקת הנטל, שירות בצבא, שוק העבודה, תשתיות בין פריפריה למרכז, יוקרה מחיה ועוד.
בתולדות העם היהודי פילוגים ושסעים אינם זרים. פרושים לצדוקים, חסידים למתנגדים, קהילות מערב למזרח. לצד מאפייני וחוזקות של כל אחד מפלגים אלה, אלה גם החלישו את היכולת לשרוד מול איומים חיצוניים. הנביא ישיעהו כבר התריע באומרו "מהרו בניך; מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". חשוב להזהיר כל - ישראל של היום אינה יכולה להרשות לעצמה להישאב שוב למעגל הזה.
נושא השוויון בנטל מציב קרע מהותי. בעוד חלק גדול מהציבור נושא בנטל השירות הצבאי, המילואים והעבודה, אחרים בוחרים להימנע. זהו לא רק עניין מוסרי אלא גם עניין כלכלי. פחות עובדים במשק פירושו פחות פריון, פחות צמיחה ויותר עומס על תקציב המדינה. בעידן של מלחמה מתמשכת, גירעון מתרחב ואיומים על דירוג האשראי, ההשתמטות הופכת לאיום מקרוכלכלי ובטווח בינוני ארוך, בעל היבטי פגיעה משמעותיים בצביון, בכלכלת ובמודל ההפעלה המדינתי.
ואגב קיומה של המלחמה הנמשכת על אי הוודאות לתרחיש ההמשך, ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך שיקום, וחשוב שיהיה גם שיקום מקיים ככל שניתן. שיקום פיזי של ערים וקהילות, שיקום כלכלי של משפחות שנפגעו, ושיקום נפשי של חברה כולה.
כל אלו לא יתאפשרו אם כל קבוצה תדאג רק לעצמה. שיקום ותקומה מחייבים סולידריות. אסור להשאיר את הנטל על מגזרים מצומצמים, לא כלכלית, לא ביטחונית ולא חברתית. ולבטח, ההסתברות לשיקום תקטן, ככל והפילוג והשסע החברתי יעמיק ואליו יופנו משאבים חלף הקצאתם לבניה, חיזוק ושיקום מקיים על מנלהבטיח חברה, משק, כלכלה ולמעשה את קיומה של המדינה.
אז מה למדנו מההיסטוריה שלנו? מההיסטוריה הקרובה והרחוקה למדנו ששסעים פנימיים הם האיום הגדול ביותר על חוסן האומה. למדנו שכאשר קבוצות חשות מודרות, הן מחפשות אלטרנטיבה פוליטית חברתית, גם אם זו מפרקת את הסדר הקיים. למדנו שביטחון לאומי אינו רק טנקים ומטוסים, אלא גם תחושת צדק, סולידריות, שיתוף ושייכות של כלל האזרחים.
החוסן הלאומי של ישראל איננו מובן מאליו. הוא תלוי ביכולת לשקם את האמון, לאחות שסעים ולבנות מסילות של הכלה וחיבור ולא מסילות של הדרה ופילוג. מבלי לעשות זאת, גם כישלונות ביטחוניים וכלכליים יוחמרו מבפנים. העת לאמירות הסתיימה. עכשיו הזמן להתעשת, לפעול, ולאחד לפני שנגשים בפעם נוספת את נבואת ישעיהו. זוהי המשמרת שלנו. נדרשת מנהיגות ערכית. מנהיגות שלנגד עיניה קיום המדינה בראיית הנצח. יש לעשות הכל בכדי להימנע מדברי הנביאים ירמיהו ויחזקאל "אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה". ויפה שעה אחת קודם.
התרעות פיקוד העורף