שנה לפני שיצא למלחמת שלום הגליל, ביוני 1982, שרון, אז עוד שר בטחון ימני על מלא מלא, שירטט בבית החייל בתל אביב, בהרצאה בפני קציני שריון, את תכניתו המדינית לעתיד הקרוב, תכנית שלושת המעגלים הוא קרא לה. מעגל ראשון: כיבוש לבנון, הכתרת הנוצרים לשליטי המדינה וחתימת הסכם שלום עימם. מעגל שני: הפלת שלטונו של חוסיין בירדן והקמת מדינה פלשתינית שם. מעגל שלישי: השתלטות על שדות הנפט של סעודיה ופתרון כל בעיותינו הכלכליות.
זה היה היום שאחרי של שרון. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. 23 שנים אחרי, שרון שהפך בינתיים מנמר לכבש, יזם וביצע את תכנית ההתנתקות. בכירי הממשל האמריקנים, שהביטו במתרחש, אמרו לי אז: תכנית נהדרת. הפרק הראשון מרהיב. אבל חיפשנו את הפרק השני בספר, ומצאנו שם רק דפים לבנים. היום שאחרי, לא היה שם. הוא הגיע ב-7 באוקטובר.
זה לא מקרי, שנתניהו לא מדבר על היום שאחרי משחקי המלחמה של בתים נופלים בעזה. היום שאחרי הוא מוצר מדכא, אפור, מורכב, קשה. אין בו מסרים שטחיים, הוא לא מאפשר לישראל כ"ץ לצייץ ברמה של ילד בפארק שעשועים ולא מתיר לסמוטריץ' לחלום בגדול. יותר מכל, הוא מחרב את מסיבת הבייס, שרוצה דם ואש ותימרות עשן, בלי לחשוב עכשיו על מי ינהל 2 מיליון עזתים וימנע מעוד חמאס לצמוח על קרקע עניה, מדוכאת ותחת כיבוש.
המלחמה הארוכה בהיסטוריה של מדינת ישראל, לא מגנה על גבולותינו, כמו השנייה לה בהתמשכותה מלחמת העצמאות, ולא תרחיב את הגבולות האלה, כמו הקצרה שבמלחמותינו, מלחמת ששת הימים. היא מלחמה שהתחילה עם יעד ברור ומוצדק, השיגה הכרעה כבר מזמן ונמשכת רק כי היעד הפוליטי החליף את הצבאי בין חרבות הברזל למרכבות של גדעון.
והבעיה היא, שבישראל 2025, אין באמת יכולת לנהל דיון אמיתי על מהות, על יעדים, על מטרות ובטח לא על היום האפור שאחרי הקרנבל. הרמטכ"ל מרגיש את זה בכל ישיבת קבינט, הציבור, אלה בו שעדיין צמאים לדיון עמוק של ממש, חשים זאת באולפנים. לנתניהו אין רצון לנהל דיון על שאלות מורכבות, ולכן הוא מעדיף להתראיין אצל אבו עלי אקספרס ולא אצל קושמרו או דרוקר. במובן הזה, אגב, זעקת החטופים משרתת אותו. היא מעמעמת את הצורך לטעון שמר בטחון מערער היום את ביטחון המדינה ולא מחזק אותו, ומתמקדת בסיפור האנושי קורע הלב.
התרעות פיקוד העורף