הסיבה להיעלמות השום הישראלי נעוצה, באופן כללי, במהלכים רגולטוריים פזיזים הפוגעים בחקלאות הישראלית: הסרת מכסי המגן על תוצרת מקומית, ביטול מכסות ליצרני החלב והביצים, הגבלות מים לא מבוססות, תקנות סביבתיות קיצוניות שמתעלמות מהמציאות החקלאית ובירוקרטיה מקשה. כל אלה מובילים לנטישת קרקעות חקלאיות ולמעבר לפעילויות אחרות.
החקלאות הישראלית איננה רק ענף כלכלי - היא ערך לאומי מתחייב. מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, החקלאות היוותה את עמוד השדרה של הפרויקט הציוני. היא סימלה את השיבה לאדמה, את הקשר המחודש בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית, ואת הגשמת החזון של הפיכת הבלתי אפשרי למציאות פורחת.
מעבר לערך הסמלי, החקלאות הישראלית היא רכיב חיוני בביטחון המדינה. החקלאים הם שומרי הגבולות הטבעיים שלנו. הם אלו שמקיימים נוכחות משמעותית באזורי הפריפריה - מהגליל ועד הערבה הדרומית. ללא החקלאים, אזורים נרחבים יינטשו.
בעיקר בשנים האחרונות, לאחר שחווינו את משבר הקורונה ואת המלחמה הממושכת שהביאו לסגירת המדינה לתקופות ארוכות ולעיכובים באספקת סחורות מחו"ל, כולנו מבינים שאסור לנו להתבסס על ייבוא, כל שכן כשמדובר באספקת מזון טרי כירקות, פירות, חלב, עופות וביצים.
החקלאות שלנו זקוקה להכרה בחשיבותה הלאומית, לתמיכה ולמדיניות שתאפשר לה לפרוח. בדומה למלך ב"אלוף בצלות ואלוף שום", שלמד להעריך את השום והבצל רק לאחר שגילה ממלכות שבהן הם אינם קיימים, כך גם אנחנו, לא נוכל להעריך את החקלאות הישראלית אלא רק כשתיעלם מחיינו. עלינו לפעול עכשיו, הרבה לפני שיהיה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף