מספר הנרצחים עולה על זה שהיה בשנים קודמות, והרוב המוחלט של מקרי הרצח אינו מפוענח. הציבור בישראל מתחיל לפתח אדישות לנוכח המצב, והתקשורת מדווחת על "עוד רצח בחברה הערבית". מאמצי המשטרה להתמודד עם הבעיה החמורה אינם עולים יפה. גם השוטרים הכי טובים, מסורים ומוכשרים אינם מסוגלים להתמודד עם שטף התיקים שהולכים ונערמים. לשם כך יש צורך בתוכנית לאומית.
שנית, יש להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, ואולי אף ממשלתית, לבחינת גל הרציחות. ועדה זו חיונית למציאת הסיבות להשתוללות האלימות ובעיקר למציאת הדרכים למיגורה.
שלישית, יש להחמיר את הענישה, בעיקר של בכירי העבריינים. חייבים לסגור את הדלת המסתובבת של בתי המאסר שבה באים ויוצאים עבריינים.
רביעית, יש לשתף את החברה הערבית בהסברה, בחינוך ובמניעת אלימות כבר בגני הילדים ובבתי הספר. חינוך הוא הדרך היחידה שבה ניתן יהיה בעתיד להשיג שינוי בדפוסים העברייניים. זהו תהליך ארוך שנים, אך שום דבר לא נוצר יש מאין. סוקרטס טבע את המשפט: "הדוגמה הטובה ביותר שאפשר לתת היא להיות האדם שאתה רוצה שאחרים יהיו".
התרעות פיקוד העורף