הפצצות הן הכותרת, אבל הסיפור האמיתי נמצא במילים שנאמרו אחריהן. ישראל הדגישה שוב ושוב שזו "החלטה עצמאית שלנו". מי שמכיר את השפה הפוליטית יודע, כשמישהו מתעקש על עצמאות, כנראה יש סיבה לחשוד להפך. לא היה צורך לחזור על זה אלא אם כן זה היה מסר מתואם. ובמקרה הזה, נראה שהמסר נבנה יחד עם טראמפ: לישראל תפקיד המבצעת, לאמריקאים תפקיד המכוונים, ולקטאר - תפקיד השחקנית שמגנה בקול רם ובכך שומרת על כבודה, אבל יכולה להמשיך לתווך מאחורי הקלעים.
הטענה שחמאס "מוכן להסכם" מתבררת בכל פעם מחדש כמשחק זמן. ההתעקשות הבלתי נגמרת, הסירוב להכניס סוגיות מרכזיות לשולחן, והיכולת לגרור חודשים של מו״מ בלי לסגור דבר, הם חלק מאסטרטגיה מחושבת. מול זה, בישראל הבינו שצריך זעזוע. פעולה שתבהיר לחמאס בצורה הכי חדה: אי אפשר להמשיך למשוך רגליים לנצח.
התקיפה לא נועדה רק לחסל אנשים. היא נועדה לחסל את תחושת החסינות. להראות שגם אם אתה יושב בקטאר, מוקף במתווכים ובאווירת ביטחון, ישראל יכולה להגיע אליך. וכשמתברר שמי שחוסלו, או לפחות הוצגו כך, הם אותם בכירים שנחשבו ל"עקשנים ביותר" במשא ומתן, המסר ברור: מי שמקשה על עסקה, מסכן את עצמו אישית.
במילים אחרות, החיסול היה לא רק מהלך צבאי אלא מהלך תודעתי רב־שכבתי: מול הציבור הישראלי זו "תגובה לפיגוע", מול טראמפ זו הוכחה שישראל "פועלת" ומממשת את האזהרה שלו, ומול חמאס – זו אזהרה שאין להם זמן אינסופי, ושעיקשות עלולה להפוך לקטלנית.
הטענה שמדובר ב"תגובה לפיגוע בירושלים" היא חלק מהסיפור התודעתי. אף אחד לא באמת מאמין שמבצע כזה מתוכנן בין לילה. הפיגוע סיפק עילה רגשית, לגיטימציה ציבורית. הציבור מקבל סיפור פשוט: "הרגו אותנו - נקמנו". זו לא המציאות המבצעית, אבל זו המציאות הנרטיבית.
אבל המסר האמיתי הופנה לחמאס. לא היה כאן חידוש ביכולות, מטוסים מפציצים אלפי קילומטרים מהבית – אנחנו כבר למדנו להכיר. החידוש היה בזירה: בלב דוחא, המקום שבו בכירי הארגון הרגישו בטוחים, חופשיים לנוע. ישראל שברה את תחושת הביטחון הזו.
אבל כאן מתעורר פרדוקס מעניין: אמנם ישראל טענה שהיא חיסלה את "אנשי החמאס שהיו העקשנים, ומהחמאס טענו שרק אנשים זוטרים חוסלו אבל זה מעלה שאלה מרתקת, האם זה היה כישלון מבצעי? לא בטוח. נראה שהכישלון "המתוכנן" עצמו היה חלק מהמסר: להפגין כוח מבלי לפוצץ את המשא ומתן לגמרי.
התקיפה בקטאר שולחת מסר גם מעבר לחמאס. איראן וחיזבאללה מקבלים הודעה ברורה: אף מקום לא בטוח, גם לא תחת חסות של בעלות ברית אמריקאיות. זה חלק ממדיניות ה"משטח המשחק הארוך" שישראל פיתחה - יכולת הגעה לכל מקום, בכל זמן. אבל יש כאן משהו עמוק יותר. במשך שנים ארוכות, פעל במזרח התיכון "כלל לא כתוב" שישראל לא פועלת צבאית במדינות המפרץ שיש להן יחסים איתה או עם ארה"ב. התקיפה בדוחא מראה שישראל מוכנה לשבור את הכללים האלה, ומסמנת שהיא רואה בביטחון הלאומי שלה עניין עליון, שגובר על שיקולים דיפלומטיים או אינטרסים של מדינות אחרות.
זה מסר כפול לעולם הערבי: מצד אחד, הוא יכול להרתיע מדינות אחרות מלהציע תיווך בעתיד, מי ירצה להסתכן שהשטח שלו יהפוך לזירת פעולה ישראלית? מצד שני, זה יכול לעודד אותן לקחת תפקיד פעיל יותר בפתרון הסכסוך, כדי למנוע הסלמה עתידית.
וכאן נחשף הפרדוקס הקטארי במלוא עוצמתו. קטאר מארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר באזור, אבל גם את הנהגת חמאס. התקיפה חושפת את העמימות הזו ומכריחה את קטאר להחליט, האם היא באמת יכולה להמשיך לשחק בשני הצדדים?
וכאן נכנס טראמפ. רק ימים ספורים קודם הוא פרסם בפוסט שזו מבחינתו "האזהרה האחרונה לחמאס". אזהרה אחרונה פירושה: בפעם הבאה, תבוא מכה. ישראל לא פועלת בוואקום, היא לא הייתה ממריאה לדוחא בלי לא רק ליידע את טראמפ, אלא לקבל ממנו אישור מפורש. למעשה ישראל ממשה את האיום של טראמפ. במילים אחרות, החיסול לא נועד להכריע את חמאס צבאית. הוא נועד לנהל תודעה.
המשחק הוא כפול: טראמפ מציג את עצמו כמי ש"לא ידע" לפרטי פרטים, שומר על דימוי מתווך מול קטאר, אבל בפועל מסמן לישראל שהוא מגבה, ומאותת לחמאס שהסבלנות שלו נגמרת.
התרעות פיקוד העורף