אין כמו בבית | מרסל מוסרי

בארבע לפנות בוקר ארזתי את הבית שלנו. לא מעט ארגזי בגדים (אנחנו אמא ובת, אחרי הכול), ארגזי צעצועים, אף על פי שניפיתי ומסרתי לא מעט, המון ספרים, את חלקם אני כתבתי ואת המוצלחים יותר כתבו אחרים, ושאר דברים של בית סטנדרטי, כלי מטבח, מסמכים, כלי רחצה, ממירים ותמונות.

לא הצלחתי למצוא דירה הגונה במרכז, המחירים לא כל כך שפויים, ואם אני רוצה לשמור על רמת חיים גבוהה לי ולבתי, לא אוכל לשלם מעל 8,000 שקל בחודש, וזה בלי חשבונות.

האמת היא שהריחוק הזה בחריש ריפא אותי. נכון, עברתי הנה כדי להיות קרובה לאמי, וזו עזבה אותי ועלתה השמיימה אחרי ארבעה חודשים בלבד. אבל גם אחותי הקטנה גרה פה, ועכשיו אנחנו האחת לשנייה, הילדים שלנו גדלים יחד, פתאום שולחנות חג ושבת שאליהם היינו מוזמנים הופכים להיות שלנו, ואנחנו המזמינות ובלילות קשים של געגועים, אנחנו מוזגות כוס יין לכל אחת, מדברות, בוכות, ואחר כך נקרעות מצחוק עד שבת זוגה של אחותי צועקת עלינו "תירגעו כבר, הילדים ישנים".

ובכן, אתם בטח שואלים את עצמכם - לשם מה הארגזים? מפאת פרטיותה של המשפחה לא אפרט יותר מדי, רק אגיד ששכנים חדשים אנחנו לא יכולים לבחור, גם לא את כמות הרעש שהם מביאים עימם ובטח לא יכולים לכפות עליהם דרך ארץ או התנהגות נאותה.

עכשיו את כל מה שכתבתי פה, תקצינו לצד הכי גרוע שאתם יכולים לחשוב עליו ותקבלו את הסיבה לכך שהחלטתי לעזוב את הדירה היפה שהייתה לי ולעבור לאחת אחרת. הזמן שהיה לי - שבוע. יותר מזה והייתי מאבדת את בריאותי הנפשית, ועושה דברים כוחניים שלבטח היו הורסים לי את הקריירה. אולי זו אמא שלי שסידרה את זה שם מכס מלכותה למעלה, אבל יצא שבבניין של אחותי בדיוק התפנתה דירה.

אני לא יכולה לעמוד בפניה, כך שכמה ימים אחר כך חתמתי על חוזה. אני עוברת להיות שכנה של אחותי. הפעם, חוץ מלארוז, לא עשיתי כלום לבד. היא בנתה לי, ניקתה לי את הבית, תיאמה עם נותני שירות שיבואו להתקין לי דברים, ובת זוגה, אף שהיא נמצאת בחודש התשיעי להריונה השני, עיצבה לגפן חדר נסיכות מאפס. אני לא זוכרת שאי פעם נתתי למישהו את המושכות, אבל גיליתי שזה יכול להיות נהדר.

אחותי דיברה ובה בעת התקשרה לגיסתי. זו, מלווה בהורמוני ההיריון המפחידים שלה, צעקה אל הטלפון "שתיסע, אם לא, שלא תדבר איתי". הרגשתי מין ניצוץ כיפי בלב, כמעט שכחתי שהוא יכול להידלק.

ובאמת, ביום שאחרי, כשהבית החדש והמואר שלי מחכה לי מאחור, נפרדתי מאחייניי ומגפן רק ללילה, לא לפני ששיחדתי את שלושתם במטריות שוקולד, כדי שיתנהגו יפה ויקשיבו. ונסעתי לתל אביב. התקמצנתי על מלון, כי כל המעבר הזה עלה לי מעל 8,000 שקל, אז לקחתי Airbnb.

לא ידעתי אם המחשבות, טרדות היום יום והמעבר יניחו לי לגמוע משהו, אז מראש עדכנתי את קובי שאולי אצטרך לצאת בגלל אילוצים כאלו ואחרים. איזה לצאת, איזה? גמעתי כל מילה, כל ניגון, כל סיפור וכל שיח על רוחניותו של האדם ובהמיותו, שממנה נפטרים רק ביום המוות. התבאסתי כשהייתה הפסקה באמצע, יכולתי להקשיב עוד שעות.

כשעלה הבוקר, שלחה לי גיסתי תמונה של גפן ואחייניי מחובקים ובדרך למסגרות החינוכיות, הרגשתי מלאה. הייתה לי היהדות שעליה גדלתי, רק מגובה בהרבה יותר הסברים, סיפורים ועומק, הייתה לי משפחה שעמדה מאחוריי ודאגה לצורכיה של בתי, היה לי כסף בכיס ודוכן קפה קטן ממול.

אז הוא סיפר לי סיפור, על אהבה ראשונה שהייתה לו, את הפרטים המדויקים אני לא כל כך זוכרת, אבל הקפה היה טעים, הקרואסון היה פריך ובמחשבותיי הבעל שם טוב, והוא אומר לי "תמשיכי ככה, השמחה בכוחה לשבור חומות". שבוע עבר מאז, ואני עדיין שמחה.