התייאשתי. אני בטוח שתתקנו בעריכה לקראת ההקרנה הבאה ותוותרו על אזכור מניפולטיבי שקוף ומגוחך כזה של ארץ הלידה בכתוביות. ואם תתעקשו להשאיר, תתקנו ככה: בן־גוריון, נולד בגולה וחזר למולדתו.
בתיכון טומן, המקום שבו רוגבי חשוב יותר מגילוי התרופה לחיי נצח, ובית הספר נראה כאילו הוקם כדי לייצר דרמות רומנטיות ולא תעודות בגרות, החיים מתנהלים בקצב של משחק חוץ מול התיכון היריב של האליטה, אבל עם הרבה יותר בכי במסדרונות.
כולם מדברים על משחק הרוגבי כאילו מדובר במהלך היסטורי שיהפוך את אירלנד למנהיגת העולם, וברקע תמיד נשף בית הספר שבו מישהו בטוח יברח בבכי.
הקוראים יודעים שכבר בעמוד 300 (מתוך 900) יקרה: מבט דרמטי, נשיקה חצי־גמורה והפסקת חשמל רגשית. “הבחורים של טומן" מלמד אותנו שיעור חשוב: הנעורים הם כמו משחק רוגבי: תמיד יש מישהו שמפיל אותך לקרקע, תמיד תתלכלך, ותמיד תקום שוב, אם לא בגלל התקווה, אז משום שיש עוד ספר בהמשך.
החבורה מסתובבת בין הסביח ברמת גן לבין מרכז עזריאלי, ברכבת הקלה. הם מתכננים מסיבת סיום מפוארת, שמסתיימת בגן ציבורי, כי אולם האירועים יקר. הדרמה הרומנטית ועלילת הספרים נקטעות שוב ושוב על ידי אזעקות מפיקוד העורף.
בדיוק כמו באירלנד, גם כאן מדובר בסיפור התבגרות. רק שכאן ההתבגרות מלווה במחירים לא סבירים של קפה ומאפה בדייט. כצפוי אין סוף. כי אם יש משהו ישראלי יותר מסדרת ספרי דרמה רומנטית אינסופית, זו התחושה ששום דבר כאן עדיין לא נגמר.
יוני ושני ימשיכו להתלבט, גבע ימשיך לנסות להצחיק, והבחורים של “תיכון טומנסקי רמת גן" יגלו בקרוב שהשירות הצבאי בישראל ארוך יותר מכל סדרת ספרים של קלואי וולש, וההתלבטויות של שני אם לשתות שוט של טובי 60 או של ערק קשות יותר מאשר אם לאהוב, לכבוש, להתמסר, לעזוב, לעבור לגור ביחד עם, להיפרד, לגאול, לשלוח וואטסאפ “ער?" לתלמיד שהוא שחקן כדורעף, שבעבר למד בגימנסיה הרצליה, ואשר מספר החולצה שלו הוא 13.
התרעות פיקוד העורף