חיברתי אינסוף רשימות בשנים הארוכות שלי ב"מעריב" על כיסוחים, חנופה, הורות, יציאה פוליטית מהארון, תמיכה בראש הממשלה, הספדים, כאבי לב, חטופים, שמחות ואפילו על שטויות. כן, שטויות, והרבה. הרי שטויות הן לא תוספת שולית, הן הלחם והחמאה של החיים. כמה שיותר, יותר טוב. במיוחד בימים האיומים האלה, שבהם בלי שטות קטנה לנפש אתה עלול להתרסק מרוב כאב.
ועל אף המגוון הזה, נדמה לי שמעולם לא קיבלתי תגובות כל כך חריפות ומגוונות כמו בטור על גבעתיים. מי חשב שזה בכלל יעניין מישהו? למי אכפת שהעברתי את הספה מלוקיישן א' ל־ב'? אז מתברר שאכפת. אנשים בכביש, בתחנת דלק, ביציע של בית"ר בטדי צעקו לי "לאן אתה עובר?", התווכחו איתי כאילו הייתי קרוב משפחה שוויתר על ירושה. נשבע לכם.
קבוצות וואטסאפ עירוניות סערו ונכתבו בהן הודעות בסגנון: "שילך!", ואתרי אינטרנט התריעו בכותרות דרמטיות: "אחרי שנים, חיים אתגר עוזב את הבית!". עד כדי כך זה הדהד שהייתי צריך להרגיע אנשים שאשתי ואני ביחד והכל טוב, וזו רק כותרת קליקבייט. כך יצא שמתוך זה שפיזרתי חוכמות על השכונה שלי לשעבר, פתאום מצאתי את עצמי במהומה תקשורתית ועל־שכונתית.
גבעתיים היא עיר תוססת, חמה, ששווה לגור בה. אנשים נפלאים עם לב פתוח, רמה גבוהה, אלטרנטיבה מצוינת לתל אביב. ועדיין, היא גם צפופה רצח, מלוכלכת, מלאה קקי של כלבים, מכוניות חונות וחוסמות כאילו אין מחר, קורקינטים טסים על המדרכות ושכן שמסיבות הטראנס שהוא עושה נשמעות עד שלושה רחובות קדימה. מה לעשות, זו האמת.
רובנו אוהבים לדרוש, להתחשבן ולהתלונן. זה באופי שלנו. מתלוננים על הכל: הממשלה, האופוזיציה, ראש העיר, קבוצת הכדורגל שלנו, הטלוויזיה, העיתונאים והמלצר. אנחנו דורשים מכולם להיות טובים יותר, לתקן. חשוב לנו מאוד שישמעו את התלונות שלנו. אלו חוקי ברזל. אנחנו גם אוהבים אמת. שונאים שמשקרים לנו, שמטייחים, שמתעלמים.
הכל נכון, עד שזה, כמובן, מגיע אלינו. אז הכל מתהפך ועולים המשפטים המוכרים: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?", "מה אתה מצפצף?", "אני יכול להיות אבא שלך!" ו"מה אתה עשית בשביל המדינה?". בקיצור, שב בשקט, אין לך זכות לומר כלום. גם אם היית רמטכ"ל ששת הימים, לא רוצים שתגיד משהו רע עלינו.
גם אני כזה. אולי הכי גרוע מכולם. משני צידי המטבע. יושב מול הטלוויזיה עם אשתי ופותח על היקום, עד שהיא מתפוצצת: "חיים, נהיית חיקוי של ירון ברלד ב'ארץ נהדרת'!". אז אני שותק חצי דקה, ובסוף חוזר לקטול. לא שולט. רפלקס מותנה. וכשמבקרים אותי? אסור. חס ושלום. בן רגע אני מתגונן, נעלב, מתכנס בתוך עצמי, מתבשל במיץ של העלבונות, ורק אחרי הרבה זמן, כשכבר קר לי מרוב ישיבה במיץ, אני בודק אם יש טיפת אמת בביקורת. ואם כן, חושב אם אפשר בכלל לתקן. לא תמיד אפשר. עברתי 50.
מסתבר שאנשים חולים על המקום שבו הם גרים. בפרטי הם יתלוננו נון־סטופ, יטנפו בפרלמנט השכונתי על העירייה, הפקחים, מה שיש, אבל תכתוב בעיתון משהו שהם לא אוהבים על הרחוב, העיר, השכונה? הם מתעטפים בדגל העירוני (אם יש כזה) ותחטוף מהם מקלחת קרה. גם אם זה אמת, גם אם לא. זה פשוט לא משנה.
ויש גם שיעור בשבילי: אם אני לא רוצה שתושבי המקום החדש שאליו הגענו יגיעו אליי עם לפידים בלילה וידרשו את גירושי, אשאיר את התלונות וההגיגים לסלון ולאשתי. גם שם אסור להגזים - נדמה לי שקצת נמאס לה.
התרעות פיקוד העורף