הוויכוח על הכרייה בשדה בריר איננו עוד דיון מקומי על מכרה פוספטים. זהו נושא שבמהותו משקף את המתח המובנה, הזהות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל, ואת יכולתה לאזן בין צרכים כלכליים לבין אחריות סביבתית וחברתית.
כבר קרוב לשני עשורים מתנהל מאבק סביב השאלה האם לאפשר ל"כימיקלים לישראל" לפתוח מכרה ענק סמוך לערד. מצד אחד ניצבים האינטרסים הכלכליים, צורכי הביטחון התזונתי והשאיפה לפיתוח הנגב. מן העבר השני מתריעים תושבי האזור, אנשי בריאות וסביבה, על הפגיעה הצפויה באוויר, בנוף ובבריאות הציבור.
שדה בריר הוא אחד ממאגרי הפוספטים הגדולים בישראל, ובהתאם לגישה העסקית של כי"ל, ברצונם למצות שדה זה בכדי לשמר את מעמדם בשוק הדשנים הבינלאומי. הממשלה רואה בכך מקור לתעסוקה חדשה בנגב, תמלוגים משמעותיים לקופת המדינה ותרומה לאסטרטגיה לאומית של שליטה במשאב חיוני.
לאור האתגרים הכלכליים של ישראל והפוטנציאל הנגזר מכריית השדה, קל להבין את המשיכה להחלטה שמבטיחה הכנסות ותעסוקה.
הדרך אל ההכרעה הנוכחית (החלטת הממשלה מה-7.9.25) היתה ארוכה ומפותלת. היא עברה דרך ועדות תכנון, דיונים במועצה הארצית, עתירות לבג״ץ ותסקירי השפעה על הסביבה והבריאות. משרד הבריאות התריע לאורך השנים על סיכונים בריאותיים, ואילו משרד הכלכלה והאוצר דחפו קדימה ותמכו בשם הצורך בצמיחה.
אל מרכז הדיון נכנסה חוות דעתו של פרופ' ג'ונתן סאמט, מומחה בינלאומי לאפידמיולוגיה סביבתית, שקבע כי הסיכון הסטטיסטי מתוספת תחלואה הוא נמוך מאוד, עד כדי 0.06 אחוז. מסקנה זו שימשה את התומכים כבסיס להצדקת הכרייה, בעוד המתנגדים טענו שגם סיכון קטן הוא בלתי נסבל בעיר שמבוססת על תדמית של אוויר נקי ועל אוכלוסייה רגישה במיוחד שבחלקה התיישבה בעיר לאור ייחודיות האוויר הנקי.
החלטת הממשלה מספטמבר 2025 להחזיר את התכנית למסלול הכרייה, תוך ביטול חלק מהבלמים הקודמים, התקבלה בחלק מהציבור, בוודאי זה החש נפגע, בתחושת מחטף. מתנגדים טענו שההצעה עלתה לסדר היום במהירות, מבלי לקיים דיון אסטרטגי במדיניות כרייה כוללת, כפי שנקבע בהחלטה קודמת משנת 2022. כמו כן, יש הטוענים שהוספת הנושא לסדר יום ישיבת הממשלה ניתן בהתראה קצרה מאד ולא בתהליך המקובל.
הדבר מכאן נתפס כהעדפת תאגיד בינלאומי על פני בריאות הציבור, תוך דילוג על עקרון הזהירות המונעת. מנגד, בהחלט ניתן לטעון כי הנושא נדון מזה שנים, וכי כל חוות הדעת נבחנו.
ניתן לראות את האירוע של שדה בריר כמקרה בוחן (Use Case). הוויכוח סביב שדה בריר חושף את הפער בין שתי תפיסות עולם. האחת רואה במדינה ובחברה כלים ליצירת תנאים מיטביים לתאגידים ולמשק, מתוך אמונה שהצמיחה בסופו של דבר תחלחל לכולם. האחרת מבקשת לאמץ את תפיסת הקפיטליזם הקשוב, כזה שמשלב שיקולי ESG - איכות סביבה, חברה וממשל תאגידי בליבת קבלת ההחלטות ולבחון היבטי קיימות בראיה ארוכת טווח, כולל בחינת השפעות חיצוניות (Externalities). על פי תפיסה זו, לא ניתן להפריד בין רווחיות לבין אחריות סביבתית וחברתית, ולא ניתן להעדיף קופת מדינה או דוחות כספיים על פני בריאות תושבים וחוסן קהילתי.
ההשלכות הרחבות חורגות מעבר לערד או למדבר יהודה. השאלה האמיתית היא האם ישראל מסוגלת לאמץ מדיניות קיימות הוליסטית, שבה תהליכי קבלת ההחלטות מבוססים על ראייה מערכתית ארוכת טווח ולא על פתרונות קצרי טווח. ESG אינו רק מנגנון דיווח למשקיעים זרים. הוא כלי מחשבתי שמחייב להביא בחשבון את ההשפעה על בעלי עניין שונים כדוגמת תושבים, עובדים, קהילות, הסביבה, ואלה לצד שיקולי רווחיות.
נראה לי שאפשר היה לעצב החלטה מאוזנת יותר. לא היה הכרח לבחור בין "כן כרייה" ל"לא כרייה". ניתן היה להחליט על יישום של פיילוט בשלבים, בניטור סביבתי ובריאותי קפדני, תוך שיתוף הציבור המקומי במעקב ובפיקוח. ניתן היה להתנות את הכרייה בהשקעות משמעותיות בפיתוח ערד והנגב, במערכות בריאות, חינוך ותשתיות, זאת כחלק ממודל אחריות תאגידית מובהק. ניתן היה לחייב את כי"ל להפקיד ערבויות כספיות גדולות, שישוחררו רק אם יוכח לאורך זמן שהנזק אכן זניח. בכך היה מתהווה איזון בין הצורך הכלכלי לבין חובתה של המדינה לשמור על אזרחיה. על פניו בתהליך לאורך זמן, סוגיות אלה עלו, אך ספק האם בהחלטה המאפשרת, אלה יבואו לידי יישום.
הדיון בשדה בריר גם נוגע בשאלת המשילות. ראוי ונכון שמדינה תפעיל איזונים ובלמים, תאפשר שקיפות, ותשלב בין משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה, משרד הכלכלה והאוצר לדיון כולל. במהלך השנים, אלה היו מעורבי. ספק עולה האם ערב ההחלטה המאשרת, אלה שולבו כולם. לעיתים נדמה שאצלנו, ההכרעות מתקבלות לעיתים מתוך אילוצי תקציב, לחצים תאגידיים ופוליטיים (לא בהכרח כל אלה לקחו חלק סביב החלטה זו) ולא מתוך הסתכלות כוללת. התוצאה היא פגיעה באמון הציבור, במיוחד בפריפריה, שחשה כי היא מוקרבת לטובת רווחים ואינטרסים של אחרים. ואגב, הציבור שעלול להיפגע במקרה זה מגוון מאד ואינו משוייך דווקא למגזר זה או אחר.
מעבר לכך, יש כאן גם מראה לתדמיתה הבינלאומית של ישראל. בעידן שבו קיימות היא דרישה גוברת מצד משקיעים, רגולטורים וצרכנים, הגם שיש גם תנועות המתנגדות לכך, מקוניות ובינלאומיות, מהלך של קידום כרייה נתפס כצעד שמקטין את המחויבות של המדינה לערכי סביבה וחברה.
שדה בריר איננו רק מכרה פוספטים. הוא מקרה בוחן למדינה. האם המדינה מסוגלת לראות מעבר לדוחות כספיים ולהטמיע קיימות ו-ESG כעקרונות ניהוליים מחייבים, או שתמשיך לפעול לפי ההיגיון של מיצוי משאבים קצר טווח.
נראה שהמילה הסופית עוד לא נאמרה, שכן התנאים והביקורות ילוו את הפרויקט גם בהמשך. אולם ברור הוא שמדינה שמבקשת להבטיח עתיד כלכלי וחברתי חשוב שתבחר בתפיסה כלכלית קשובה ומתחשבת, תפיסה מקיימת שבה הכלכלה משרתת את החברה והסביבה ורווחיות וערך התאגידים ממוקסמים אגב יצירת ערך חיובי לסביבה ולחברה.
התרעות פיקוד העורף