הרצח האכזרי של צ’ארלי קירק איננו רק טרגדיה אישית – הוא תמרור אזהרה. ניסיון להרתיע, להשתיק ולרמוס רעיונות בשם שנאה עיוורת. קירק לא נרצח רק כאדם; הוא נרצח כסמל ליכולת לנהל ויכוח ציבורי פתוח, נוקב אך מכבד, שבו המילים מנצחות את האלימות. הוא הראה לנו, שוב ושוב, שהעוצמה האמיתית איננה בתרבות ביטול דעות שונות (Cancel culture) אלא ביכולת להקשיב לאחר.
הוא לא היה יהודי, איך היה תומך נלהב של התרבות היהודית-נוצרית ושל מדינת ישראל בפרט. אין ספק שרצחו היה קשור למתנגדי רעיונות האלה.
עבורי, הדברים מקבלים משמעות אישית נוספת. לפני עשרים שנה הייתי שותף להקמת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. למדתי אז לקח עמוק: כאשר חופש הביטוי נחסם באלימות – מיד אחריו נחסמים חופש המחשבה, חופש המצפון, חופש הדת וחופש המעשה. לכן אסור לנו לעמוד מנגד.
וכמי שכיהן בתפקידים בכירים בפרלמנט הבריטי, אני יודע היטב מהי אנטישמיות. למדתי על בשרי כי גם כאשר אתה מגיע לחדרי ההחלטות החשובים בעולם, תמיד ימצאו מי שיזכירו לך – בגלוי או ברמז – שאתה קודם כול יהודי. אבל הרצח של קירק מלמד שהאנטישמיות עברה שלב: היא לא רק נגד יהודים, או המדינה היהודית אלא גם נגד אלה שתומכים בנו. האנטישמים החדשים כבר לא מסתפקים בהשפלה אישית, אלא חותרים לחנוק שיח חופשי עצמו.
חנה ארנדט צדקה כשכתבה ש״האלימות מתחילה במקום שבו המילים מסתיימות.” לא סתם קוראים לנו עם הספר. אנו עם של מילים. המסורת היהודית מלמדת אותנו חשיבות הוויכוח כחלופה לפנייה לאלימות.
אסור לנו לטעות: זה מתחיל כאנטישמיות, כהסתה נגדנו, אך מהר מאוד יפנה את חיציו כלפי כל מי שמעז לחשוב אחרת. היום אלה היהודים, מחר לכל מי שמסרב להיכנע לדיקטטורה של פחד.
עלינו להשיב תשובה חדה וברורה: לא נוותר על חופש הביטוי, לא נכנע לתרבות של פחד. נלמד את ילדינו – כפי שצ’ארלי קירק ניסה ללמד דור שלם – שהמילה היא הנשק החזק ביותר, והקשב הוא המגן האמיתי. חברה חופשית נבנית על יכולת לשמוע גם את מה שלא נעים לאוזן.
נולדנו עם שתי אוזניים ופה אחד. הטבע רומז לנו – הקשבה ראויה להיות פי שניים מן הדיבור. הרצח של קירק הוא ניסיון אלים לסתום לנו גם את האוזניים וגם את הפה. אסור שנשתוק.
התרעות פיקוד העורף