כולנו בטראומה, חלקנו יודעים זאת וחלקנו לא. אנו חשים את החרדה והדאגה בכל יום מחדש באחד ממיליון האופנים שנחתים עלינו: הותר לפרסום, תמונות חטופים, פיגוע, אירן מתעצמת, מצרים ותורכיה מאיימות, הפגנות ברחבי הארץ ועוד. כל המחקרים מראים שהמצב הקרדיולוגי של אזרחי ישראל הדרדר כולל תסמונת הלב השבור, יותר פונים לתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, הפרעות שינה, עליה בהזנחה התזונתית ובעישון. עליה משמעותית בפנייה לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים ועוד היד נטויה.
אבל לדבר אחד כדאי לשים לב: בתקופה כזאת כולנו מחפשים מומחים, מביני דבר, שיוציאו אותנו מן המיצר. על כן, המחנות משני הצדדים נעשים קיצוניים יותר ובטוחים יותר בצדקתם. ברמה האישית רבים מנסים לגבש עמדה ולו רק כדי להשיב לעצמם את תחושת השליטה ולהוכיח לעצמם שיש מוצא. להצטרף למחנה גדול ומפגין מעניק ללא ספק תחושה של ביטחון בצדקת הדרך והקלה. כזו היא הנפש האנושית, לא מספיק מה שניחת עלינו, ההתנהגות שלנו לא משרתת אותנו אלא מקצינה את הטראומה והופכת אותנו גם לשני מחנות אויבים.
ואז אנחנו נתקלים בתופעה המדהימה שלא רק ששום צד לא מצליח לשכנע את רעהו אלא שאם נקשיב לכל צד נתרשם שהוא מציג לנו רק חצי מהתמונה. אלה שבעד עסקה בכל מחיר לא מדברים כמעט על משמעות הכניעה לחמאס ואלה שבעד כיבוש עזה לא מדברים כמעט על גורל החטופים, המחיר בחיי חיילים והשפעת המשך המלחמה. איש משני המחנות לא אומר את המשפט הצנוע הבא – זוהי החלטה שרבים הנעלמים שבה, קשה לנבא את העתיד וחוסר הוודאות גדול. רבים מדברים מתחושותיהם האישיות ומתקשים להרכיב את המשקפיים של הצד השני. הוויכוח הוא וודאי לא רציונאלי כפי שהוא מוצג אלא מאוד רגשי – הפרט מול האומה. על פי רוב השמאל שמקדש את זכויות הפרט ידגיש את החטופים ואילו הימין שמקדש את הלאום ידגיש את גורלנו כעם. נכון, כל צד במס שפתיים ידבר גם על הצד השני אבל לא עד הסוף ולא באמת.
כמה קשה להיות לא יודע בתקופה טראומתית כזאת. אבל אם נרשה לעצמנו להיות קצת פחות יודעים הרי נהיה הרבה יותר מאוחדים. מעבר לכך, פתרונות באים בעיקר כשלא יודעים. כשהכל ברור אנו בדרך כלל סגורים לרעיונות חדשים ולחשיבה רעננה.
התרעות פיקוד העורף