מאז פרצה מלחמת "7 באוקטובר", שמה האמיתי ומהותה של המלחמה, ישראל החליפה דיסקט. היא אינה חותרת עוד למו"מ ולהישגים מדיניים, אלא מעדיפה את הלשון הצבאית, הפעלת כוח צבאי. פועל פה העיקרון הפשוט, המוכר גם מתחומי חיים אחרים: "קל להתרגל, וקשה להיגמל".
מרגע שישראל שחררה את חרצובות הצבא, השב"כ והמוסד, הכל נעשה, לכאורה, פשוט ואפילו נוח. אנחנו מרחיבים את קשת הטווחים של חיל האוויר ושל הכטב"מים לקצה הרחוק שלהם. אין פינה במזרח התיכון שמדינת ישראל אינה יכולה להגיע אליה. בדרך, כאמור, נטשה ישראל את האופציה של מו"מ ופתרון מדיני בתקווה שאולי יגיעו בהמשך ואולי לא.
נשארה רק שפה אחת. שפת הכוח, שאליה התרגלנו, התמכרנו ובה אנחנו מתמחים, אבל היא אינה לוקחת אותנו לשום מקום.
רוצה ויהיה
בשעות הראשונות, כידוע, הוא לא אמר דבר, ובשעות שאחר כך הוא כבר השמיע הסתייגויות. אבל לא זו הנקודה. המעניין הוא שהתרגלנו מהר מאוד להפקיד את גורלנו באופן כללי בידי נשיא ארה"ב, ובמיוחד בידיו של דונלד טראמפ. אם הוא רוצה – יהיה. ואם אינו רוצה – לא יהיה.
זה קצת מזכיר, סליחה על ההשוואה, את הקיסרים הרומיים שגזרו בתנועת יד את גורלם של אנשים. טראמפ אינו קיסר רומי, אף שאחדים מדפוסי ההתנהגות דומים, אבל ההחלטות הרגעיות והאינטואיטיביות שלו מכתיבות לישראל את התנהגותה ואת דרכי פעולתה.
תגובתו לתקיפה מלמדת על מערכת היחסים. תחילה הססנות והמתנה לתוצאות ואחר כך, לאחר שהתברר כי ראשיהם של ראשי הטרור נשארו במקומם, כבר "אכזבה אישית" ואפילו קורטוב של נזיפה בישראל – "אני לא אוהב את הדברים האלה". קרי, אתם פועלים באופן עצמאי ולא מבקשים את ברכת הדרך מאיתנו.
התרגלנו ויהיה קשה לנו להיגמל מהתלות הטוטאלית, המחייבת והייחודית. מדינת ישראל ניסתה בשנותיה הראשונות להימנע מבחירה באחד הכוחות המובילים בעולם – מזרח או מערב. היא השתעשעה ברעיון שתוכל להימנות עם חבורת המדינות ה"בלתי מזדהות". בשעתן היה זה כוח מרכזי באו"ם. ישראל, שקמה בזכות קואליציה נדירה של מדינות מן המערב ומן המזרח, סימנה את מקומה בתוך מחנה המדינות שאינן מזדהות עם ארה"ב או בריה"מ, כמובן בעיקר בעת "המלחמה הקרה".
מאז עברנו דרך ארוכה, ואנחנו מזוהים באופן מוחלט עם מחנה המערב בראשותה של ארה"ב. אין לנו חלופות אחרות והגשרים שניסינו לבנות עם רוסיה או סין נשארו ריקים, מעט מאוד כבר עובר עליהם.
אם טראמפ ירצה – נהיה שם, ואם לא ירצה – נצטרך לעבוד קשה מאוד כדי להחזיר לעצמנו לגיטימיות ומעמד בינלאומי. שהרי טראמפ, כמונו, התרגל לתלות הזאת וגם לו יהיה מעתה קשה להיגמל. ברגע שישראל החליטה לפעול באופן עצמאי, ללא תיאום דקדקני ומפורט עם ארה"ב, הוא כבר מתקומם, כפי שראינו.
ללמוד מקטאר
ובחזרה להרגל השימוש בכוח צבאי, שהפך כאמור לשפה היחידה שבה אנחנו מדברים. האמת, רבים בתוכנו התאהבו בדרך הזו. היא משחררת, היא מכניסה לאופוריה, ואם מצליחים – היא אפילו מספקת. אבל זוהי דרך חד־מסלולית, והחיים מורכבים יותר ממסלול אחד. אי אפשר להסתפק רק ביד חזקה, מה שקרוי בעולם הדיפלומטי "עוצמה קשה". ישראל חייבת לשלב בעוצמה הצבאית גם יחסים מדיניים, כלכליים, מדעיים, תרבותיים.
אפשר לקחת דוגמה מהמדינה שזה עתה הייתה תחת הכוונת שלנו, קטאר. לקטאר יש המרכיב השני ב"עוצמה קשה" והוא יכולות כלכליות נדירות. מדינה זעירה שבקושי מופיעה על המפה, הפכה למעצמה בזכות תעשיית האנרגיה שלה.
החלק המרתק הוא כיצד היא הצליחה להמיר את הדולרים של הנפט לדולרים של מעמד בינלאומי בכל זירה שהיא. אין אירוע ספורטיבי עולמי שבו קטאר לא מככבת. חברת התעופה הגדולה שלה עומדת ביחס הפוך לגודל המדינה, ונחשבת לאחת הטובות בעולם. אל־ג'זירה, הרשת שבסיסה בקטאר, היא אחת מרשתות החדשות הבינלאומיות הגדולות והחשובות בעולם, שמצליחה למנף את קטאר לכל פינה בכדור הארץ.
בארה"ב, קטאר שופכת מיליארדים כדי למצב את עצמה בדעת הקהל ובמיוחד בקהילה האקדמית. היא בנתה מרכזי מחקר בנושא המזרח התיכון, היא מקדמת מחקר מוטה למען ערכיה ומעמדה, והיא מגיעה בקלות למערכת הפוליטית ולנבחרים האמריקאים שמקיימים אינסוף מערכות בחירות כדי להיבחר, וזקוקים לכל דולר מצוי. בכיסה של קטאר מצויים דולרים רבים, זמינים ונגישים.
אז גם העולם וגם ארה"ב התרגלו לקטאר, ויהיה להם קשה להיגמל ממנה, אם ינסו. מה שמוכיח שהעיקרון הזה של "להתרגל ולהיגמל" עובד בכל חזית.
הדרך שיש ללכת בה – בכאב, בהתלבטויות ובמאמץ גדול – היא להתנער מן ההרגל החדש־ישן הזה של הפעלת כוח, ולהבין כי נוכל לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל באזור שלנו ובעולם כולו, רק אם נשלב את העוצמות, "עוצמה רכה" עם "עוצמה קשה", כדי להגיע למינון הנכון הקרוי "עוצמה חכמה". זה המרשם לגמילה, ומוטב עכשיו מאשר מאוחר.
התרעות פיקוד העורף