אין חשוב מחופש הדעה. לכל אדם צריכה להיות שמורה הזכות לפרוק את שעל ליבו, ובדרך לתרום לשיח משנה, מיישר, שייצור פה חברה טובה יותר. אלא שגם בזה, כמו בכל דבר, חייבת להיות דרך. את הדעה יש להשמיע, ולא לכפות אותה על הצד המתנגד בפריצת מחסומים, שריפת צמיגים, חסימת צמתים, התגנבות לבסיסי צה"ל, יריקות, פיצוץ תפילות, ושאר המצאות שראינו פה בשנים האחרונות, ושעוד נראה ונחווה, לצערי, גם בתקופת החגים.
צפיתי השבוע בהקרנת בכורה חגיגית בפרק הראשון של "מה קרה לצה"ל?" - שמסתמנת להיות סדרת מופת שהיא חובת צפייה. חברי, העיתונאי עמרי אסנהיים, יצר מסמך תיעודי היסטורי, הכולל ראיונות פנים אל פנים עם שישה רמטכ"לים, ארבעה שרי ביטחון ועשרות קצינים מדרגת אלוף ומטה. דבר אחד תפס אותי מעל הכל בפרק המרתק, שחושף את שורשי הקונספציה בגוף ראשון מפי חלק ממחולליה: המחאה שהוביל ארגון ארבע אמהות בשנות ה־90, נגד השהייה של צה"ל בדרום לבנון.
הארכיון העשיר צועק כמה אז זה היה שונה: איך פעם הפגינו בכבוד, מבלי להתפשר על המסר ועל העוצמה. כמה חוזק יש בשילוב הזה שבין עקשנות בלתי מתפשרת לבין שקט נחוש. ודווקא השמירה הזאת על הכללים, מבלי לוותר על המסר החד ועל זכות הצעקה, הביאה תוצאות: הפוליטיקאים לא יכלו להתעלם. אחרי שהייה של 18 שנים, צה"ל יצא לבסוף מלבנון.
אבל כידוע לכם - כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי, ואין מקום טוב ליהודים כמו ישראל. מדינה שלשדר בה חדשות זה המקצוע המספק בעולם. אין כאן רגע דל. הכל ממש מושלם, רק אם אפשר, קצת יותר חדשות טובות בבקשה.
ובכן, בראשון זה קרה. הגיח לו "ירח הדם", שזה שם גאוני לרגע קסום שהתרחש בשמיים, כשהירח נצבע כולו בגוון אדום נדיר, באירוע שארך יותר מחמש שעות, ומתוכן 82 דקות של ליקוי ירח מלא. מי על הפרטים, אה? מי?
מה שריגש אותי במיוחד, מעבר לדיווח הנדיר על חדשות טובות - היה אתם, הישראלים. חמושים במצלמת טלפון, יצאו רבים למרפסות לצפות במחזה שמיימי, שלשם שינוי לא היה ירי מסיבי של טילים על ראשינו ובתינו. רגע לפני שידור, הבטתי בחבריי לערוץ מתקבצים להם במרפסת ביפו, שולפים טלפונים ניידים, וביחד מנסים לתעד את האירוע, כשברקע נשמעות, כמיטב המסורת הישראלית, שלל בדיחות קרש אל חלל (תרתי משמע) האוויר. זה עשה לי כל כך טוב על הנשמה!
ואז, באולפן, עלו בזה אחר זה לשידור חוקרי ירח ומומחים. סוף־סוף משהו שונה: ללמוד מההסברים, וכמו בכל אירוע - לחפש את הזווית של הסגולה הישראלית. נו, לפחות אני.
שנהיה תמיד מאוחדים סביב האור. גם אם זה אור הירח.
"נכון, נכון, שכנים כבר יותר משנתיים, ואפילו כף סוכר ושתי ביצים לא שאלתי ממך", השבתי לו. "אבי! בניהו! המלך! מה קורה?".
בניהו הוא השכן שלי בעיתון. הטור שלידי. בתוך פחות מדקה העברנו רשמים וביקורות זה על רשימותיו של זה, למי יש דד־ליין מתחשב יותר, ומי מרשה לעצמו לשתף באישי יותר. קבענו להיפגש לקפה, שככל שהשיחה התארכה השתדרג לארוחה.
בדרך הביתה חשבתי כמה נפלא היה לשבת לקפה עם כל אדם במדינה הזאת. אנשים הרי תמיד היו הדבר הכי מרתק בעיניי, ובאופן כללי - אני מכורה לקפה. איך משלבים בין השניים? איך עושים מזה סטארט־אפ? איך עושים כסף על האירוע הזה? חייבת ייעוץ אסטרטגי. אדבר על כך עם השכן בניהו.
תהיו שמחים, חבקו ונשקו את הקרובים לכם. גם אם הם לפעמים קרציות. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף