מעבר לחשיבותם הסימבולית, הם משקפים שינוי מהותי בדינמיקה הגיאופליטית במזרח התיכון, המקרין על מעמדה והשפעתה האזורית של ישראל, כמו גם על יחסיה עם מדינות העולם הערבי־מוסלמי.
לדוגמה, בשנת 2024 היקף היצוא הביטחוני הישראלי למדינות ההסכם הגיע לשיא של 14.8 מיליארד דולר – כ־12% מסך היצוא הביטחוני הכולל שלה – לרבות עסקאות בולטות כמו אספקת רחפנים מתקדמים ומערכות הגנה אוויריות למרוקו בהיקף של כ־2 מיליארד דולר.
כל זאת, חרף המלחמה בעזה והלחצים הגוברים מצד הקהילה הבינלאומית. בראייה אסטרטגית רחבה, הסכמי אברהם הניחו את התשתית לאינטגרציה גיאו־כלכלית וטכנולוגית אזורית בהובלת ישראל וארה"ב, במטרה ליצור נורמליזציה רחבה, להשיג יציבות ושגשוג ולבלום את השפעתה המתרחבת של סין באזור.
מציאות נפיצה
עם זאת, לצד ההישגים הרבים מתרבים הקולות המזהירים מפני שבריריות ההסכמים בטווח הארוך. אף אחת מהשותפות לא ניתקה את קשריה עם ישראל, אך הסלמת האלימות והגברת הביקורת הפנימית בקרב הציבור "מבית", לצד הפערים בין מדינות ערב התומכות בנורמליזציה לבין אלו המתנגדות לה, מערערות את יציבות ההסכמים ומעמידות אותם במבחן.
סקר דעת קהל בעולם הערבי שפורסם בינואר 2024 מצא כי 84% מהציבור הערבי הכולל, 94% מהציבור הירדני ו־90% מהציבור בתוניסיה – מתנגדים להכרה בישראל. נתונים אלה מהווים אינדיקציה מובהקת לפערים הקיימים בין עמדות ממשלות ערב לבין עמדות הציבור.
בתוך כך, היעדר התקדמות בעניין פתרון לסוגיה הפלסטינית, חידוש הלחימה בעזה והצהרת כוונותיה של ישראל בדבר סיפוח חלקים מהגדה המערבית, מגבירים את המתיחות ומחריפים את הביקורת האנטי־ישראלית ברחבי העולם.
זאת במיוחד בימים אלה, לקראת עצרת האו"ם הקרובה שתתכנס בניו יורק ושתדון בהכרה במדינה פלסטינית. במקביל, התחרות הגיאופוליטית בין בייג'ינג לוושינגטון על אזורי השפעה במזה"ת מאיימת לפגוע בהישגי ההסכמים ולהפוך אותם לאתגר מדיני מורכב, שידרוש מישראל ושותפותיה "לחשב מסלול מחדש".
אם לא די בכך, הרי שמדיניות המכסים של הנשיא דונלד טראמפ מוסיפה להם נדבך מורכב של אתגרים גיאו־כלכליים. הגדלת חסמי הסחר והטלת מכסים של 15% על ישראל וירדן ו־10% על חברות מועצת המפרץ (GCC) פוגעות באמינותה ובמנהיגותה הכלכלית של ארה"ב וצפויות להחריף את אי־הוודאות האזורית. מדיניות זו מערערת תעשיות קריטיות – במיוחד בתחומי הטכנולוגיה וה־AI, החקלאות והאנרגיה המתחדשת.
מיזמים סולריים באיחוד האמירויות ופרויקטים העוסקים באנרגיית מימן בעומאן עלולים להיפגע משמעותית, והקמת המסדרון הכלכלי (IMEC), שנועד לחבר בין הודו, מדינות המפרץ ואירופה, מתעכבת.
בנוסף, מכסים על פלדה ואלומיניום שמייצרות איחוד האמירויות ובחריין, מאיימים לפגוע בשרשראות הייצור והאספקה האזוריות, בתחרותיות היצוא וביעילות הלוגיסטית – מרכיבים החיוניים להצלחת ההסכמים. בטווח הארוך, מדיניות המכסים עלולה להוביל לתגובת־נגד כלכלית שתחריף את ההפסדים הכלכליים, תסכן את יציבות יחסי הסחר הקיימים וכן את החוסן הפיננסי ופוטנציאל הצמיחה של כלכלות האזור.
מדיניות אגרסיבית זו צפויה להאיץ את האינפלציה ולעכב את תהליכי הגיוון וההתחדשות במיוחד בקרב נסיכויות המפרץ, שחותרות להתנתק מתלותן בנפט. מנגד, היא עשויה לשמש קריאת השכמה שתדרבן את חברות הסכמי אברהם להעמיק את שיתופי הפעולה ביניהן, לקדם חדשנות וייצור מקומי, ובמקביל, לחזק שותפויות בינלאומיות – במיוחד עם מדינות אירופה ואסיה, בדגש על סין – בתחומי הטכנולוגיה, התעשייה והאנרגיה.
אתגר לבייג'ינג
בראייה גיאופוליטית רחבה, הרחבת הסכמי אברהם מציבה אתגר מורכב עבור ההנהגה הסינית, אך גם יוצרת עבורה תמריץ להגברת מעורבותה האסטרטגית והכלכלית באזור. בהתחשב בעובדה שהמזה"ת משמש ציר אסטרטגי חשוב במיזם ה"חגורה והדרך" (BRI), הרחבת הנורמליציה האזורית צפויה להגביר את היציבות ולפתוח בפני סין אפשרויות להרחבת השותפויות הטכנולוגיות, במיוחד בתחומים שבהם היא שואפת להוביל – היינו, בינה מלאכותית, סייבר, אנרגיה מתחדשת וחקלאות חכמה.
עם זאת, על רקע הגברת המתיחות עם וושינגטון, בייג'ינג דבקה במדיניות מאוזנת: היא מעמיקה את קשריה הבילטרליים בעיקר עם מדינות המפרץ – בהובלת סעודיה ואיחוד האמירויות, שותפות הסחר המרכזיות שלה, כשהיקף הסחר בינה לבין אבו דאבי הגיע ל־101.8 מיליארד דולר ב־2024 – תוך שמירה על איזון דיפלומטי ויחסים יציבים עם איראן והפלסטינים.
כך היא מבטיחה גישה למשאבים ולשוקי יצוא, מבססת את השפעתה הגיאופוליטית באזור וכן את מעמדה כמנהיגת מדינות הדרום הגלובלי, כשותפה כלכלית ודיפלומטית מרכזית (דוגמת התיווך בין ריאד לטהרן ב־2023).
נוכח גל השינויים הדרמטיים וההתפתחויות המהירות במזה"ת, במיוחד על רקע צמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב והגידול המתמשך במעורבות הכלכלית והדיפלומטית של סין, ישראל נדרשת לעצב מדיניות ביטחונית וגיאו־כלכלית חדשה.
מדיניות פרגמטית וגמישה, שתשלב ריאליזם מדיני עם עומק אסטרטגי ותכנון ארוך טווח. כזאת שתאפשר לה לנווט בין מוקדי כוח ואתגרים אזוריים וגלובליים בתחומי הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים.
יתרה מכך, הרחבת הסכמי הנורמליזציה, לצד הצורך הבלתי מתפשר לתמרן בין המחויבות העמוקה לארה"ב לבין טיפוח קשרים פרגמטיים עם שחקנים מרכזיים כמו סין, רוסיה וגופים אזוריים (דוגמת GCC) - צפויים להשפיע על מערך השיקולים והמהלכים המדיניים והאסטרטגיים שלה.
לפיכך, רק גישה אסרטיבית, שקולה ומאוזנת, לצד התאמה מתמדת לדינמיקה משתנה וסביבה גלובלית בלתי יציבה, תאפשר לישראל לא רק לשרוד ולשמור על יציבותה, אלא גם להעצים את השפעתה הבינלאומית. במסגרת זו תוכל ישראל לנצל את מגוון משאביה, יכולותיה ועוצמתה הייחודית למינוף ההזדמנויות בתחומי האנרגיה, הטכנולוגיה, החדשנות והסחר הבינלאומי ולהובלה לביסוס מעמדה ויוקרתה האזורית והגלובלית.
התרעות פיקוד העורף