"אנרכיסט", כינה בן ג'אסם את נתניהו. הוא האשים את ישראל בבריונות ובטרור מדינתי, וקרא למדינות ערב לתת דעתן על ההתפתחות המסוכנת. עוד באותו הערב התקשרו אליו יורש העצר של סעודיה ומלך ירדן כדי להביע תמיכה.
צמרת הלשכה המדינית של התנועה אכן ניצלה, אבל מבחינתם של שליטי ערב, היינו הך אם הייתה נכחדת. לכל ברור כי חמאס צועדת אל סופה כך או אחרת, וכי הסיכוי שתהיה לה תקומה קלוש. את ביטחונם הלאומי מבקשים השליטים הללו, את יציבות המדינה שלהם, וגם קצת מן הכבוד העצמי שאותו הפרו טייסינו ביום שלישי אחר הצהריים.
במבט מן המפרץ, התקיפה הישראלית הבהירה לכל ממשלות האזור כי ישראל איננה מחפשת יחסי שכנות עמוקים שנבנים לאט, או חותרת ליישוב בעיות באמצעים של דיפלומטיה בונה. היא מדינה עצבנית, בזה לאילוצי שכנותיה, רואה את סביבתה בעיניים ביטחוניות וחושבת לטווח קצר.
המקרה של מצרים
באופן חסר תקדים, ישראל נהנית בימים אלה משליטה אווירית מוחלטת בכל מדינות האזור. מביירות דרך דמשק, צנעא, דוחא ועד טהרן. אף צבא או חיל אוויר אינו יכול לבלום אותה, ומי שיעשה זאת עלול לספוג מהלומה קשה. מול יתרון מוחץ כזה, מי לידי הערבים (או הטורקים) יתקע כי מחר או מחרתיים לא יישלח צה"ל לתקוף במדינות נוספות, יפר את ריבונותן ויביך כהוגן את שליטיהן? ואין זה משנה, לצורך העניין, אם המטרה תהיה אורחים זרים. זו שאלה של ריבונות ובעלות על הבית.
בן זאיד אינו מרבה לבקר בקטאר, ובימים כתיקונם הוא רואה בשכניו, בראשם איראן וקטאר, עושי צרות העלולים לסבך אותו ואת שכניו במלחמות שאינן שלהם. אבל גם הוא מתקשה לעמוד מנגד, כאשר ידידיו מירושלים נוהגים בנסיכות הסמוכה כאילו הייתה גן שעשועים פרטי.
ביחסיה של ישראל עם שכנותיה הערביות נהוגים קודים שאין להפר. אחד מהם קובע שאם מתקיימים יחסים חשאיים – לצד היחסים הגלויים או בלעדיהם – הרי יש לכבדם. לישראל יחסים חשאיים, במידה זו או אחרת, כמעט עם כל מדינות האזור. גם עם הקטארים, וגם בימינו אלה. הם מבוססים על קשרי ביטחון, שמשמעותם לרוב מרחיקת לכת והשתיקה יפה להם.
היחסים הללו היו אמורים להבטיח את חסינותה של קטאר מפני מעשים כמו אלה שביצע חיל האוויר ביום שלישי. בדיוק כמו שהיו אמורים להבטיח את חסינותה של מצרים, ידידה אסטרטגית ראשונה במעלה, שעם נשיאה היו לנתניהו יחסים מיוחדים. והנה, מאז 7 באוקטובר לא חדלה מצרים לשלם את מחירי המלחמה, אף שאיננה שלה.
ביום ראשון יתכנסו בדוחא בכירים ממדינות ערב ומדינות האסלאם כדי לדון בהתפתחות החדשה ולבחון דרכים לבלום את הסחף. אל מול ההגמוניה הישראלית המתעצמת, עומדים כיום בפני ממשלות ערב קלפי לחץ מעטים. בתחום הצבאי, הם מומחים בבניית ארגוני פרוקסי. זו יוזמה מרחיקת לכת, הזקוקה לזמן כדי להעמידה על הרגליים, והיא הקדימה את זמנה. גם פרויקט מתוחכם כמו הסכם דולרים, שבאמצעותו הצליחו הקטארים להשפיע מבפנים על הצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל, ייקח זמן לרקום.
האמצעי העיקרי, המיידי, שנותר בידם הוא הפעלת לחצים על הבית הלבן. הם מנסים אותו כבר שנתיים – אבל ללא הצלחה. ברצותם, יוכלו לפגוע בהסכמי אברהם או לצמצם את היחסים, הגלויים או החשאיים. כך עושים המצרים כבר שנים, אך קשה לומר כי מדיניות השלום הקר הניבה את ההישגים המקווים.
זהירות, אלבומי ניצחון
לשליטה הבלעדית של ישראל בשמי המזרח התיכון, ולרוב גם בפני השטח שלו, יתרון ביטחוני שאת משמעותו אין צורך להסביר. כל אויב ממסדי יחשוב פעמיים לפני שיעז לפגוע בישראל. המציאות הזו, במקום שתרגיע, מעוררת דווקא שאלה מפתיעה: האם ביכולתה להעניק לנו את הביטחון המקווה?
התשובה, כמו השאלה, מורכבת. חלק ממנה קיבלנו השבוע במתקפה הרצחנית בצומת רמות. הטרור הפלסטיני משחק מחוץ לכללים. הוא עושה שימוש בסכינים ובנשק קל, מגיח מתוך האוכלוסייה, ומנצל היטב את האחיזה הגיאוגרפית שלנו אלה באלה. בעזה אומנם חמאס ספג מכה אנושה ולמעשה הוכרע, אבל חבל הארץ הולך והופך לשטח הפקר. אין באופק פתרון מדיני או תוכנית משכנעת להבטחת היציבות בו.
גם הגבול הסורי יציב באופן יחסי, אבל אם השלטון המרכזי בדמשק יתערער, ואף אם יתמיד בחולשתו, עלולה המציאות החדשה להצמיח אויבים לישראל. בגדה המערבית השיג צה"ל שליטה ביטחונית, אבל לידתה ביד ברזל.
הניסיון מלמד כי רגיעה יחסית מצידם אחרי תקופה עקובה מדם עלולה להתגלות דווקא כתקופת דגירה. כך גם הר הבית. מצב הביטחון בו יציב כבר שנתיים, מאז שפרצה המלחמה ברצועה. מבחינת הפלסטינים זהו שקט ארעי ולא תוצאה של שביעות רצון.
כמו שמחדל 7 באוקטובר דמה לקודמו ב־73', כך גם הניצחונות הצבאיים שבאו אחריו והפיכת הקערה על פיה עלולים להחזיר אלינו את האופוריה. נכון שהאיום האסטרטגי על ישראל פחת. דוקטרינת "אחדות הזירות" רוסקה, ואיתה המחנה האיראני. ועדיין, היזהרו מאלבומי הניצחון. בכוח האבסולוטי יש גם סכנות. הוא עלול להרדים או לבלבל.
התרעות פיקוד העורף