זה נהיה טרנד. כל כמה ימים עולה לשידור איש ציבור, נגיד ח"כ, חנוט בחליפת איומים – ומאיים שזהו, זה הסוף. סוף המדינה, סוף הציונות, ומוסיף: הסיכוי היחיד שלנו לשרוד הוא רק אם הוא יעמוד בראשנו. רק אם יתחולל כאן מהפך שלטוני. ואולם אם לא ניענה לדרישותיו – הוא יעזוב אותנו לאנחות, לטובת חיים בניכר. ואם הוא לא יעזוב – אז ילדיו. ואם לא ילדיו – אז הקהילה שאליה הוא משתייך, בני דמותו להשקפה או לאורח החיים.
תגידו ודאי: שטויות, מה את מתייחסת לאיומי סרק של ח"כ ביש עתיד, שברגיל דבריו אינם מרבים לפקוד את מהדורות החדשות? העניין הוא שבליאק, האלמוני למדי בסך הכל, פוסע בשביל שסלל כמה ימים לפניו יו"ר מפלגתו, ראש האופוזיציה. יאיר לפיד נשמע מפחיד ומאיים בכנס פעילים: "אלו הבחירות הגורליות למדינת ישראל מאז 1948. אם נתניהו ינצח – זהו סופה של הציונות". לא סוף הקריירה הפוליטית שלו, חלילה. מדובר בסוף הציונות. לא פחות.
כלומר – רק אם הצד שלו, "הנכון", "המואר", ינצח בבחירות – יש עתיד לציונות. אבל אם חלילה הוא יפסיד בבחירות פעם נוספת – אלוהים ישמור. או שבעצם לא.
זהו ז'אנר משגשג במחוזותינו. פוליטיקאים, רבנים, רופאים בזמן ניסיון ההפיכה/הרפורמה, סלבס או סלבס מטעם עצמם. כולם מאיימים. מאיימים שזה הסוף, ואם לא יקרה מה שהם מאמינים בו – יעזבו את המולדת. מאיימים, אבל משום מה מתמהמהים עם אריזת המזוודות.
על פי נתוני רשות האוכלוסין, 117,000 איש יצאו מהארץ לתקופה ממושכת מאז פרוץ המלחמה ועד נובמבר 2024. פי שלושה מהממוצע השנתי – 36,000. חלקם ודאי (אין נתון רשמי) הוציאו דרכון זר. יש גם רבים שנותרו בארץ והוציאו דרכון זר. שיהיה. ואלה שמיהרו לקנות נכסי נדל"ן בחו"ל. מאז פרוץ המלחמה נרשמה עלייה בביקוש מצד ישראלים לרכישת נכסים ביוון, בפורטוגל, בקפריסין. שיהיה.
לא חסרות סיבות. הטבח, המלחמה, המועקה, הפחד, הקיטוב החברתי, הקשיים הכלכליים והיעדר שקט כללי. זכותו של כל אדם לקבל החלטות על חייו. אבל כשהאיומים מגיעים בתצורה פומבית מפוליטיקאי או מנושא משרה בכיר אחר – זה מגונה. מי שבאמת רוצה לעזוב עושה זאת בדרך כלל בשקט, בלי דרמות ובלי "תחזיקו אותי".
הציבור לא מתרשם מאיומי סרק. המאיימים מזכירים את אותו מוכר ארטיקים שמתרה ברוחצים בחוף הים: "אני הולך!". הם אמורים לשלוף את הארנקים ולרוץ לרכוש שלגון לפני שהמוכר יממש את איומו.
התרעות פיקוד העורף