מה למדנו בארבע או בחמש שנות האינתיפאדה (תלוי מתי מסמנים את נקודת הסיום)? הישראלים למדו שתקווה היא דבר מסוכן. הפלסטינים למדו שאלימות לעיתים מביאה תועלת. האמריקאים למדו – ב־11 בספטמבר – תאריך חשוב לישראלים כמו לאמריקאים – שטרור נראה אחרת כשרואים אותו מקרוב.
הוא ידע שיש הכנות ודיבורים. כך שהשאלה החשובה יותר איננה אם ערפאת רצה באלימות, הוא כנראה רצה. השאלה היא אם הייתה לו תוכנית כלשהי למה שיבוא אחר כך. בהתבסס על התוצאות, נראה שלא הייתה לו תוכנית.
תגובתה של ישראל להתקוממות הרצחנית הוגדרה כניסיון "לצרוב את התודעה הפלסטינית" – הפגנת חוסר התוחלת של הטרור באמצעות הפעלת כוח ברוטלי. מבצע חומת מגן והמכשול הביטחוני ריסקו בהדרגה את גל הטרור בגדה המערבית. אבל התודעה הפלסטינית לא נצרבה, ואם נצרבה, זה לא החזיק מעמד ליותר מאותו דור אחד שהורתע.
לאינתיפאדה היו השלכות בלתי מכוונות. החלשת פת"ח, הזדמנות לחמאס. ההתנתקות של ישראל מעזה ב־2005 הייתה צעד שאִפשר לחמאס להכריז על ניצחון של ההתנגדות המזוינת. הבוחרים הפלסטינים, שבחנו את האסטרטגיה הכושלת של פת"ח, הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להנהלה חדשה. כשהצביעו ב־2006, הם בעצם אמרו, "הלאומיות החילונית הביאה לנו אומללות, אולי כדאי שננסה פונדמנטליזם דתי". ההשתלטות של חמאס על עזה לא הייתה תקלה – זו הייתה התוצאה ההגיונית של כל מה שקרה מאז שנת 2000.
אז איזה לקח למדנו? גם לפני 25 שנים ישראל ניצחה כמעט בכל קרב, שלטה בכל דרך, הפחיתה פיגועים לרמות נסבלות. גם לפני 25 שנים הפלסטינים ניסו כל זוועה, השלו את עצמם בכל דרך, ופגעו בטענתם לעצמאות ללא תקווה לתחייה מהירה. ובכל זאת, היום מצב הסכסוך גרוע מתמיד. שינוי תודעה הוא כנראה עניין לדור. דור אחד זוכר; הדור הבא בתור שוכח.
הישראלים שכחו עד כמה האויב שלהם יכול להיות אכזרי. הם סמכו על הלקח שנלמד באינתיפאדה ולמדו שיעור מר על גודל הטעות. הפלסטינים שכחו עד כמה האויב שלהם – אנחנו – יכול להיות נחוש. הצלחתם לכאורה בטבח הביאה עליהם חורבן.
הקו שנמתח מהאינתיפאדה השנייה ל־7 באוקטובר ברור. מספר הישראלים שנהרגו במשך ארבע שנות האינתיפאדה, יותר מ־1,000, נעקף באופן טרגי ביום אחד. מספר הפלסטינים שנהרגו במשך ארבע שנות האינתיפאדה, יותר מ־3,000, נעקף באופן טרגי, כמעט פי 20, וזה עוד לא הסוף. האינתיפאדה לא הרגה רק בני אדם – היא חיסלה אפשרויות.
25 שנים מאוחר יותר, אנחנו לכודים בין מציאות של מדינה אחת, שמאיימת על המפעל הציוני, לבין הפרדה חד־צדדית שכבר נכשלה באופן קטסטרופלי. מה למדנו? שלפעמים עם יכול להילחם במשך 25 שנים כדי לחזור בדיוק לאותו מקום שבו התחיל. רק עם יותר קברים בבתי העלמין, ועם פחות תקווה.
עסקה, פרימטר
נביט בשתי תוצאות מסקר אחד. כלומר – את שתי התשובות קיבלנו מאותם משיבים. הסקר הוא החודשי של JPPI, ונתונים ראשונים ממנו, שנוגעים ל"יום שאחרי" בעזה, פורסמו השבוע.
אז הנה שתי תוצאות.
איך זה ייתכן? נמשיך. המצב בקרב יהודים בלבד יבהיר את התמונה. בקרב הערבים, רוב גדול מוכנים לסיום המלחמה, גם אם זה אומר שחמאס ממשיך לשלוט. רוב, לא גדול, 56%, אומרים שהם מוכנים שחמאס ימשיך לשלוט. רובם מוכנים לזה (38%) לטובת "השגת מטרות אחרות".
מקרב היהודים, רק 43% מוכנים שישראל "תחתור לסיום המלחמה ולהחזרת חטופים, גם אם זה אומר שחמאס ממשיך לשלוט ברצועה". יש יותר יהודים נגד (46%). מקרב היהודים, יש רוב של 58% שלא מוכנים בשום תנאי להמשך שלטון חמאס.
ובמילים פשוטות: אם מביטים ביהודים, התשובה שמתקבלת קוהרנטית וברורה: רוב היהודים לא מוכנים להמשך של שלטון חמאס ברצועה בשום תנאי, גם לא במקרה שזה התנאי לסיום המלחמה ולהחזרת חטופים.
זו תוצאה שחשוב להביט בה ולהבין את משמעותה, בעיקר לנוכח ריבוי של סקרים שמסבירים שרוב הציבור תומך בסיום המלחמה. ניקח לדוגמה את סקר חדשות 12 האחרון. בסקר הזה 47% אמרו שהם מאמינים שעל ישראל לאשר עסקה חלקית לשחרור החטופים ועצירת המבצע הצבאי לכיבוש עזה. 39% השיבו כי על ישראל להמשיך את המבצע הצבאי, ללא עסקה חלקית. 14% ענו כי אינם יודעים. כלומר – נראה שיש כאן מעין רוב (מקרב בעלי הדעה), שתומכים בעסקה חלקית ובעצירת המבצע הצבאי.
בחדשות 13 דיווחו על הסקר שלהם, יומיים קודם, ולפיו "45% מהנשאלים תומכים בעסקת חטופים חלקית להחזרת עשרה חטופים חיים, לעומת 39% שתומכים בכיבוש עזה. בנוסף, בעימות שפרץ בין הרמטכ"ל אייל זמיר לראש הממשלה נתניהו – 41% מהציבור בצד של זמיר, לעומת 28% בלבד התומכים בנתניהו".
מה הרושם המצטייר מהסקרים האלה? הציבור תומך בעסקה (בשני הסקרים האלה חלקית). הציבור תומך בזמיר (שדחק בממשלה להסכים לעסקה ולא להתקדם למבצע בעזה). אין בעיה עם הסקרים האלה. אבל חשוב לקרוא אותם בהקשר נכון. וההקשר הוא הפרטים. יש לומר "עסקה", בלי לומר מה היא כוללת. ויש לומר "עסקה", ולבחון כמה פרטים שהיא עשויה או עלולה לכלול.
הנה – תשובה אחת כבר יש לכם: אם העסקה כוללת למעשה הסכמה או השלמה ישראלית עם האפשרות שחמאס יישאר בשלטון – אין לה רוב. בטח שלא בקרב היהודים. ונזכיר עוד פרט שאין לו רוב: אם העסקה תכלול הסכמה או השלמה של ישראל עם ויתור על "פרימטר" ביטחוני בתוך הרצועה – גם לזה אין רוב. בדקנו.
61% מהישראלים אמרו שלא יסכימו "בשום תנאי" לוויתור על פרימטר. מקרב היהודים, 68% אמרו שלא יסכימו לזה בשום תנאי. בקבוצות האידיאולוגיות הקטנות יחסית, השמאל והמרכז־שמאל, יש רוב שמוכנים לוותר על פרימטר. אבל מהמרכז וימינה, שם נמצאים בערך שמונה מכל עשרה יהודים, יש רוב ברור למי שלא מוכנים לוותר על פרימטר.
כל זה חשוב כאשר אנחנו מנהלים את הוויכוח, שרובו סרק, על השאלה אם ישראל צריכה "להתקדם לעסקה". רובו סרק – משום שזה ויכוח שאין בו פרטים. אין בו מידע שנוגע למה שישראלים מוכנים להסכים לו ולא מוכנים להסכים לו. אין בו מידע שמבהיר אם חמאס כן או לא נשאר בשלטון אחרי עסקה (עסקה חלקית דוחה את השאלה הזאת לשלב הבא, אבל מותירה אותה על כנה).
אין בו מידע שמבהיר מהם סידורי הביטחון שייקבעו. אין בו מידע על עוד דברים. לדוגמה, על השאלה מי כן ישלוט בעזה. הנה עוד שתי תוצאות שאפשר להביט בהן ולהרגיש שיש ביניהן סוג של סתירה.
תוצאה ראשונה: 60% מהישראלים מוכנים לשקול אפשרות שהרשות הפלסטינית תשלוט בעזה. תוצאה שנייה: 54% מהישראלים מוכנים לשקול את האפשרות שישראל תכבוש את כל עזה, ותנהל אותה באמצעות צה"ל.
סתירה? יש רוב שמסכים לשליטה של הרשות, יש רוב שמסכים לכיבוש וממשל צבאי. אבל סתירה אין כאן, כי מדובר בשתי אפשרויות נפרדות, בשתי שאלות נפרדות. ישראלים יכולים לומר "אנחנו מסכימים לזה" ולומר "אנחנו מסכימים לזה". כיוון שלא שאלנו מה משתי האפשרויות הישראלים מעדיפים, איננו יודעים לומר במה יבחרו אם יתברר שאלה שתי האפשרויות שעומדות על הפרק.
אנחנו רק יכולים לומר שאם אלה שתי האפשרויות שעומדות על הפרק, לכל אחת מהן – אם תיבחר – יהיה כנראה רוב שמסכים לה. כמובן, בכפוף לתנאים אחרים (כמו פרימטר).
השורה התחתונה: הסדרה של היום שאחרי בעזה היא עניין מורכב. יהיו הרבה פרטים שיהיה צורך לשקול. תהיה עסקת חבילה שכוללת את כולם שיהיה צורך לשקול. יהיו גם קווים אדומים – קרי, הצעות מסוימות ששום עסקת חבילה, לא משנה אילו פיתויים כלולים בה, לא תוכל לגרום לישראלים לוותר עליהם. לפחות כרגע, נדמה שמצאנו שניים כאלה: שלטון חמאס ופרימטר. אבל גם זה, כמובן, בהנחה שהישראלים לא ישנו את דעתם עוד עשר פעמים (מה שבהחלט מותר להם לעשות כשהנסיבות משתנות).
בדלנות, גזענות
במונחי השיח המקובלים בעולם הליברלי המודרני, החברה החרדית, בעיקר האשכנזית, היא חברה מעמדית וגזענית. מה זה אומר? שזו חברה ששושלת היוחסין של אדם, כולל המוצא הביולוגי, משחקת בה תפקיד משמעותי. למוצאו של אדם יש חשיבות בשידוכים, למוצאו של אדם יש חשיבות בכיבודים, למוצאו של אדם יש חשיבות בקביעת מנהגים, בהשתייכות לקהילות – וכן, גם בכניסה למוסדות לימוד.
הקביעה הזאת איננה קביעה שיפוטית. זו קביעה עובדתית. ונכון – אפשר למצוא סימנים לעמדות ואינסטינקטים מעמדיים וגזעיים גם בחברות אחרות. גם בקרב ישראלים מסורתיים או חילונים. אבל בעוד בחברות האחרות העניין המעמדי והגזעי נתפס כפסול, ככזה שיש לנסות להיפטר ממנו – בחברה החרדית העניין המעמדי והגזעי גלוי לכל, ובדרך כלל לא מלווה באפולוגטיקה.
נישואים הם מבחן קל שמדגים את העובדה הזאת. בכל הקבוצות בישראל נישואים בין אשכנזים לספרדים הם דבר מקובל, נפוץ, ושיעורם באופן כללי בעלייה. בכל הקבוצות – למעט אחת. חרדים לא מתחתנים עם בני ובנות עדות אחרות. הם גם מי שמייחסים בגלוי משקל רב יחסית למגורים נפרדים של בני עדות שונות.
כשליש מהם אומרים שחשוב להם "לגור במקום שבו רוב האנשים דומים לי מבחינת המוצא העדתי" – זה שיעור גבוה יותר לעומת יהודים לא חרדים, שכחמישית מהם אומרים זאת.
אפשר לקרוא לזה גזענות, כתואר של שלילה. אפשר להבין שזה חלק ממהותה של הקבוצה הזאת, שמחולקת לזרמים ותתי־זרמים. כנורמה, חסיד גור לא הולך ללמוד במוסד של בעלז. כנורמה, תלמיד ספרדי לא הולך ללמוד במוסד של אשכנזים. כנורמה, אין נישואים של חרדים מעדות שונות.
החברה החרדית שומרת על המסגרת השבטית. זו חברה בדלנית לא רק ביחס לאחר שאינו חרדי. זו חברה בדלנית, במידת מה, גם כלפי פנים. כל אחד והשטיבל שלו, כל אחד והרבי שלו, כל אחד והתת־קבוצה שלו. וכן – כל אחד בטוח ששלו הוא הטוב ביותר. למה שירצה להתערבב עם מישהו מקבוצה אחרת?
למה שחרדי מודרני ירצה להשתדך לחרדי לא מודרני? למה שחרדית ליטאית תרצה להשתדך לאברך מרוקאי? למה שחרדים יקבלו למוסדות שלהם אנשים שאינם חרדים? ולמה שיקבלו אנשים שאינם בני אותה עדה? יותר מפעם או פעמיים שמעתי את הסיפור – אני מניח שמדובר באגדה עממית, עם מוסר השכל די ברור – על האב של המועמד הספרדי, שמתקשר לראש הישיבה האשכנזי כדי להתלונן על כך שלא קיבלו את בנו, תלמיד מצטיין, ללימודים. "למה שלא תלכו לישיבה של ספרדים?", שואל ראש הישיבה המשתומם. "הוא רוצה ישיבה אשכנזית" – משיב האב. "כן", אומר לו ראש הישיבה, "זה גם מה שאני רוצה".
לאירוע הזה, שאנחנו נזכרים בו פעם בשנה, בתחילת שנת לימודים חדשה, אפשר להתייחס בשתי דרכים.
הראשונה – להזדעזע, להתפלץ, ואז לחפש דרכים לתקן את המצב. רק שכדאי להבין שהתיקון איננו שינוי זניח. ההפרדה של קבוצות במגזר החרדי לא שונה במהותה מהסירוב להתגייס במגזר החרדי. ההתעקשות על קיומה של מערכת חינוך שערכיה מדויקים על פי הקוד החרדי לא שונה במהותה מהסירוב ללמד מדעים ומתמטיקה.
התבדלות ושמירה על קוד תרבותי הן לב העניין. אם רוצים לתבוע מחרדים אשכנזים לא להתבדל מחרדים ספרדים, זו אינה תביעה שמשמעותה הסטה קלה של ההגה. זו תביעה שמשמעותה היפרדות ממרכיב זהות חרדי. פתיחת דלת שאחריה מי יודע מה עוד יכול לקרות (אל תסננו ספרדים – אל תמנעו לימודי אנגלית – אין הבדל גדול).
הדרך השנייה היא להתעלם. כיוון שהחרדים עושים כרצונם בכל כך הרבה עניינים, יעשו כרצונם גם בעניין זה. אם המדינה רוצה לשנות את אורחות חייהם, מוטב שתתמקד בדברים חשובים יותר. שתגרום להם ללמד לימודים בעלי ערך, שאפשר לצאת מהם לשוק העבודה. שתאלץ אותם לתרום לביטחון המדינה באמצעי אכיפה יעילים ורצופים.
עניין ההפרדה בישיבות או בסמינרים – תרצו, תקראו לזה אפליה – הוא עניין משני יחסית. אם החרדים ימשיכו להפריד עדה מעדה, לא תהיה לזה השפעה דרמטית על הביטחון והכלכלה של שאר תושבי המדינה. אם ימשיכו להתחמק משירות צבאי ולקרטע בשוק העבודה, תהיה לזה השפעה משמעותית על הביטחון והכלכלה של שאר תושבי המדינה.
כך או כך, ראוי לזכור שהאתגר החרדי של מדינת ישראל הוא לא אתגר אחד – למה הם לא מתגייסים – הוא חבילת אתגרים. הם לא מתגייסים, הם פחות משכילים ופחות עובדים, הם לא תורמים למצוינות בתחומים קריטיים, לא במדע, לא ברפואה, לא בהייטק. יש להם תביעות תרבותיות משאר המדינה – שצריך להחליט כיצד להתמודד איתן. והם מחזיקים בקוד תרבותי שונה מזה של שאר המדינה. בוודאי ככל שמדובר בשאיפה לקיים חברה עיוורת עדתית.
כמה מזה אתם חושבים שצריך לשנות? כמה מזה אתם חושבים שאין ברירה אלא לשנות? קחו בחשבון ששינוי גורר שינוי. קחו בחשבון ששינוי נקודתי כנראה לא אפשרי. החרדים מבינים את זה, ולכן מתנגדים לכל שינוי. אנחנו לפעמים עוד מתבלבלים, וחושבים שאפשר להזיז רק קיר או לסגור רק מרפסת, בלי לטפל במבנה כולו. אי אפשר. מתישהו צריך לחשוב על המבנה כולו.
חלקו הראשון של טור זה נכתב בהתבסס על שיחה עם שניים מהאנליסטים הצלולים ביותר של ישראל: עמוס הראל מ"הארץ" ומיכאל מילשטיין ממרכז דיין. הדעות המופיעות כאן הן על אחריותי, אבל הושפעו מחוכמתם. אפשר להאזין ולצפות בשיחה איתם במסגרת הפודקאסט "הקיפוד והשועל" באתר kipshu.com. כמו כן השתמשנו השבוע, כתמיד, בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקר JPPI, בסקרי חדשות 12 ו־13 ובנתוני הלמ"ס.
התרעות פיקוד העורף