אני לא יודע אם בית הדין הבינלאומי בהאג או ה"עולם" אמורים לדעת או להתייחס למחאה הזו ולמאבק הפנים־ישראלי בממשלת הדמים. אני יודע שאם ברצוננו להחלים מאות הקין ההיסטורי שנצרב במצחה של החברה הישראלית, עלינו להבהיר שאנחנו זה לא הם, ושאנחנו מקדמים בברכה כל לחץ חיצוני לסיום הלחימה וכהונתה של הממשלה.
היסטורית, העולם מכיר מצבים שבהם העם לא קרוץ מהחומר של המנהיגות הפורמלית, והעולם מגיב בהתאם. כמה ימים אחרי ניצחון העם (כניעת ממשלת דרום אפריקה) את משטר האפרטהייד האפריקנרי, הגיב העולם בסלחנות אוהדת כלפי העם הדרום אפריקאי ולא תלה בכלל האוכלוסייה את אשמת המנהיגות.
זה קרה גם בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. בעלות הברית הבינו שלא כל אזרח או אזרחית הם נאצים, ושגם אם היו כאלה – עומדת להם חזקת החולשה האנושית מול שלטון דכאני.
כך גם קריסת גרורות ברית המועצות על רקע סנטימנט לאומי אנטי־קומוניסטי ודרישה עממית סוחפת, מי יותר מי פחות, להשתחרר משלטון טוטליטרי. כך כמו תביעת הסנטימנט הלאומי בישראל להשתחררות משלטון הימין הדיקטטורי־משיחי.
בניגוד גמור לתהליכי ההשתחררות באירופה, במקביל למחאה העממית שמדי פעם מתפרצת בהפגנות מאות אלפים בישראל, ראש החץ של המערכת הביטחונית, בעיקר השב"כ וצה"ל, מתנגד למדיניות הממשלה שהיא ראש חבוש כיפה שחובט בקיר המציאות ומדמם חללי שווא.
ראש המוסד הוא עדיין סוכנה של ממשלה שפועלת ברוח מצוות המלחמה התנ"כית בעמלק: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתת מאיש עד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה, מגמל ועד חמור".
במלחמה העולמית ברעים ובטרור יש שת"פ מודיעיני בין־מדינתי שיש לו ערך של פעילות משותפת ועצימת עין מצד מדינות ידידות אם המטרה ראויה. זה לא המצב כיום. האמת היא שאין טעם להציג לראש הממשלה מסמך אלרמיסטי שעשוי לפגוע בקמפיין הניצחון המוחלט.
תהליך מעודד
מסלול ההשפעה הפנימי הוא מחאת הרחובות והצמתים, שאמורה להתכתב עם הקהל העולמי. היא לא תפצח את בונקר ה־60 פלוס בכנסת. אבל היא זו שמדבררת בעולם את מחאת אזרחי ישראל ומשמרת גחל מחאה עממית, בתקווה שיבעיר אש גדולה כאשר יגיע הטריגר המתאים.
מי שחי את ההפגנות (כולם, לא? לא ממש) יכול היה להבחין בתהליך מעודד: ההתחלה הייתה שייכת לדור המבוגר והוותיק שהבין לאן העגלה מידרדרת. בהמשך הצטרפו גילאי מעמד הביניים שהבינו שהחרב מתהפכת עליהם.
כיום ניתן להבחין בייצוג גדל והולך של צעירים שלא נסחפו ברוח המתעתעת של ה"יחד" המפוברק לצרכים פוליטיים. הם בני דור צעיר שמבינים, אחרי שנתיים של לחימה מלווה בהצהרות ניצחון רהבתניות וספירת גולגולות שלנו ושלהם, שמדובר בעתידם – ומפנימים כי מדובר באיום על קיומם כחברה חופשית ועל חייהם אישית מצד ממשלה שמשדרת רוח קרב של חתירה למגע היום וספירת קורבנות מחר. והם יוצאים בהמוניהם לצמתים ולרחובות.
ההשוואה המתבקשת היא בין דור נערי המחאה של היום לדור העשבים השוטים שמגדל הימין המשיחי, ויש לה משקל בתהליך ההחלמה העתידי של מדינת ישראל. בייחוד אצל המגזר הליברלי־דמוקרטי, שנלחם כיום על נפשו וזהותו.
ויש דור נוסף שכיום הוא שקוף. השבוע ישבתי לשיחת מרפסת אגב אורחא עם ע', בן של שכן בשורת בתים מעליי. לוחם בחטיבת חי"ר מהיום הראשון שלמחרת הטבח. כשתם גיוסו בסדיר, הועבר ע' אוטומטית למילואים. ערב אחד תפקד כסדירניק עייף, ובבוקר הפך להיות מילואימניק עייף שנע במסלול המוכר לעייפה. שנתיים ברצף. הרוגים? פצועים? אני חובש. טראומה? לא, הצבא מספק 12 טיפולי נפש לכולם.
המצב בפלוגה? שחוקים. כמה? עזוב. איך המפקדים? יש לנו מג"דים מעולים. ע' משתחרר בדצמבר, וכבר קנה כרטיס לתאילנד. מתי חוזר? כרגע זה נראה כמו One Way Ticket.
בחזרה לאוגדות שמדגמנות כיבוש עזה. זהו צבא שנקם בגלל טבח מחריד, והמשיך לאיומים קיומיים מפוברקים ולקטטות מיותרות, כשהוא מנצח בכולן בקרב ומפסיד במערכה. על הדרך הופכת אותו הממשלה לצבא שכירי חרב. חלקם מתודלקים באידיאולוגיה ובכסף יותר מאשר באיום ביטחוני, בטח לא קיומי. זה פשר המשכורות הנדיבות וההטבות למילואימניקים ולסדירים על רקע הסרבנות האפורה.
להבנתי הדלה, כסף הוא חשוב, בייחוד למי שנדפק מהמצב. אבל כשהשאלה היא אם טוב למות בעד כספנו, התשובה היא F לא. יהיה מעניין.
התרעות פיקוד העורף