"במשרד החינוך החליטו לממן הסעות רק לתלמידים שגרים במרחק של יותר מ־3 ק"מ מבית הספר. לפי החישוב שלהם, אתם גרים במרחק קטן יותר".
העברתי את המידע לכיפוש. היא מיד יצאה לשטח כדי למדוד את המרחק. בשלושה סבבים שלה התברר שהמרחק בין הבית לבית הספר הוא 3.630 ק"מ.
"כיפוש, אל תיקחי ללב. הם חלשים שם בחשבון. הם עובדים לפי שיטת הצמצום: כ־3 ק"מ. אין מה לעשות כפרע, יש הרבה הוצאות לערימת הדגנרטים שלנו שנקראת כאן ממשלה. ויואב קיש ארכי־דגנרט. קשה לי להבין איך טייס בצה"ל תרם את כל האונות שלו במוח בשביל להעריץ את אבי האומה".
כיפוש התיישבה על הטלפון כדי לתפוס מישהו במנהל החינוך בעירייה, אני טלפנתי לכמה גורמים בכירים. כלום לא קרה. קיבלתי ברקסים הפקר־הפקר־פטרושקה.
מקרים כאלה לא יכולים להיסגר בטלפון או בוואטסאפ. כאן נדרשת נוכחות בשטח, סבלנות של קרנף מול המשרדים, כאשר המילים "לוותר" ו/או "להישבר" יוצאות מהנדב"ר. הרי בלתי אפשרי להפסיד.
מאחר שאני מאושפז כבר 67 ימים בדיכילוב, תנועה לכיוון משרדי העירייה היא בלתי אפשרית בשבילי. כיפוש גם עובדת, מחזיקה בית, מטפלת בגיאצ'ו, מטפלת בי - וגם נודה על האמת, היא לא מתאימה לסוג כזה של עימותים עם הבירוקרטיה, היא עדינה מדי. זה תמיד עליי. העירייה היא רק קבלן ביצוע של קיש והנהלת משרד החינוך. זה הובהר לי בתוך פחות משעה של שיחות עם מביני דבר.
סמוצ'קנע, עוד דגנרט בכיר שמשכנע את עצמו שהוא נזר הבריאה לפחות, קיצץ מתקציבי המשרדים השונים, בגלל מבצע אומן. מהפוזמק של אורית "הנזל וגרטל" הוא לא קיצץ לירה סורית דפוקה. היא תמשיך לקבל 330 מיליון שקל לחינוך להתיישבות, 80 מיליון שקל השבוע. אבל הנזל וגרטל חברה של סמוצ'קנע, אני לא. גם על שאר החברים שלו בגועליציה הוא שופך 8 מיליארד שקל כגעלט גועליציוני, כי הם חברים שלו. ילדים בכיתה ח', ועוד חילונים תל־אביבים שזקוקים להסעה, לא חברים שלו בכלל.
בסופהשבוע שעבר ה־VAC שלי שבק מפעילות. זה לא בגלל המכשיר, שהוא חדש מהקופסה, אלא בגלל דליפה באיטום. חבישת הניילון הכירורגי חייבת לאטום את כף הרגל לחלוטין. דליפת אוויר משביתה את הפעילות.
זה קרה לי ביום שישי. צוות הסיעוד פנה לאורתופדיה, כדי שישלחו מומחוי לטפל בבעיה. הם הודיעו שנבצר מהם להגיע אליי, כי הם נורא עסוקים. במקביל הם הסבירו טלפונית איך לאתר את הדליפה, ואם אותרה, לחבוש את הרגל בחבישה הדוקה. נעשו הרבה ניסיונות, באמת הרבה, אבל הם לא צלחו. עשרות שיחות טלפון מפנימית לאורתופדיה לא נענו יותר בכל סוף השבוע. גררתי על עצמי מכשיר מושבת.
ביום ראשון חודשו הניסיונות הטלפוניים, לא היה מענה. הרופא התורן הורה לאחים ולאחיות להסיר את ה־VAC מכף הרגל. שמחתי על כך שנפטרתי מהמטרד, אבל הפנמתי שאין מתנות חינם. כאשר יגיע מומחוי, אני איאלץ לתת את הימים. הקטע היפה בסאגה היה איסור מוחלט לרדת מהמיטה. "אתה לא זז מפה", הודיעו לי האחיות, "אם במקרה הם יגיעו, ולא תהיה כאן, הם לא יבואו יותר".
מירי "המחוננת חצי קלאץ'", מצאה את האשמה בעומס תנועה - היועמ"שית גלי בהרב מיארה - במסגרת טיול בארה"ב. כי זה המצב בגועליציית האפסים: חלק מהם מטיילים בחו"ל בחסות משימות לא ברורות של למידה מהגויים, החלק השני עסוק בטיול של היידעלך לאומן.
הזובור הקרוב יהיה על הרמטכ"ל אייל זמיר, בעקבות הניסיון הכושל לחסל את הנהגת חמאס חו"ל בדוחא. נכון לעכשיו יש רק הדלפות מגמתיות מניסיון החיסול. המוסד התנגד, המודיעין היה לקוי, החימושים לא היו מתאימים, ועוד שלל בבל"ת. אבל המאכערים שמפיצים את רסיסי המידע מקפידים לא לערב את אבי האומה ואת הלבלר לענייני ביטחון, שמקפיד לאיים על כל העולם ואשתו, בציוצים פתטיים. הם הרי אישרו את התוכניות, נכון? או שאולי זה לא נכון? אולי ההיערכות המבצעית הייתה בשעות הקטנות של הלילה, ולא נמצא מי שיעיר את אבי האומה?
שום גורם מדיני ב־כ־י־ר, לא אמר לציבור שלו: דונלד טראמפ מכר אותנו. אנשיו הדליפו לקטארים את פרטי המבצע, הם הזהירו את הטינופות של חמאס חו"ל. כי מה שנותר לנו בסוגיית התמיכה בעוילם־גורילה זה רק טראמפ. יש לו האינטרסים שלו בקטאר, הוא לא מוותר עליהם בשביל כתריאליבקה הקטנטונת. וזו עובדה.
מדאיגה אותו יותר המחאה השקטה, לעת עתה כמובן, של בית המלוכה הסעודי והאמירויות. אמריקע גם המתווכת העיקרית בעימות בינינו לחמאס. אז למה ציפינו בדיוק?
מי בדיוק אחראי למחדל הזה של השיתוף של הבית הלבן? הרמטכ"ל כמובן. כבר בשבוע שעבר, לפני המבצע בקטאר, הודיע המאכער יעקב ברדוגו שהרמטכ"ל מתכונן לפוליטיקה בעתיד. אז ברור שהוא אשם, או שעוד לא ברור לכם?
הרמטכ"ל, היועמ"שית, ביהמ"ש העליון, האופוזיציה־דרעק וארגוני המחאה גם אשמים בצונמי המדיני שחווה כתריאליבקה בימים אלה. אין כמעט מדינה בעולם שעוד לא הצהירה שהיא נגד פעילות צה"ל בעזה, וכמובן ניסיון החיסול בדוחא. אפילו באיגוד השידור האירופי בוחנים את המשך השתתפותנו באירוויזיון. אגב, אין לי שום בעיה שנודח משם, כי זה אירוע מעליב ועלוב במהותו. מוזיקה זה ממש לא, לדעתי.
יש כבר מגבלות תעופה על ישראל, מגבלות סחר, הספורט העולמי מחפש כל דרך אפשרית כדי להשעות את ישראל מהשתתפות במפעלים הבינלאומיים. יש ספק עצום שהוועד האולימפי הבינלאומי והתאחדויות הספורט הבינלאומי יטילו מגבלות על השתתפותנו במפעלים, כולל במשחקים האולימפיים בארה"ב, בעוד שלוש שנים, בהנחה שהמלחמה בעזה רק מסתבכת והיא לא לקראת סיום.
אבי האומה לא יוכל לשקר כהרגלו ולומר לציבור: "לא ידעתי", כי הוא יודע ה־כ־ל. בפגישות שקיים עם הנהגת הספורט בארץ, דווח לו על כל הניסיונות לפגע במעמדה של ישראל. וכאשר שינו זוארץ הוא אחד מהמדווחים בפגישה אישית עם ראש הממשלה, הוא יודע על מה הוא מדבר. שינו חבר בוועד הפועל של אופ"א, הוא משמש כעת כילד ההולנדי עם האצבע בסכר, כדי למנוע את השיטפון. בעבר היה כאן חשש מפעילות של פיפ"א, בגלל מעמדם של הערבים בהתאחדות האסייתית, ובפיפ"א עצמה. כעת הבלגן הוא באופן שמאתגר את פעילות הכדורגל באירופה. והנציגים בארגון הזה שואלים בקול: מדוע רוסיה מושעית כבר שלוש שנים בגלל המלחמה באוקראינה, וישראל לא מושעית בגלל עזה?
בניגוד מוחלט לחשיבה אצלנו, שלפיה התוירה הקדושה היא הייצוג הכי חשוב שלנו, בעולם ידוע שהספורט בכל מדינה הוא הייצוג הטוב ביותר להישגיות והכרה בינלאומית.
בידיעה הזאת יצאה נבחרת ישראל בכדורסל ליורובאסקט 2025. הציפיות היו בשמיים. עוד לא הפנימו אצלנו שציפיות הן רק לכריות. כל הטיפשורת של הספורט דיברה על שלב רבע הגמר (שמונה האחרונות) כסיפור הצלחה. סיימנו בשמינית הגמר. היו לנבחרת משחקים טובים, הניצחון על צרפת היה אחד מהם. אבל בסיכום משחקיה של הנבחרת התברר שאנחנו לא בעילית האירופית, על אף התחזיות האופטימיות, אנחנו רק במקום טוב באמצע.
דני אבדיה, הנציג שלנו ב־NBA, הוא באמת אחד הספורטאים המצליחים בהיסטוריה שלנו. אבל הוא לא יכול להתמודד לבד מול כוכבי־על שיש ליריבות, גם אם זו סלובניה, שאוכלוסייתה היא כ־20% מישראל, או יוון, שכמות האוכלוסייה בה זהה לישראל.
במדינות שמשקיעות בספורט, יש תשואה להשקעה. בישראל משקיעים בעסקנות ובטיפוח יחסי ההון־שלטון עם בעלי הקבוצות הגדולות. אין כיום שום אופק לכדורסלן צעיר, בליגה שמקדשת ייבוא של זרים בינוניים. לכן הצעירים חייבים לנסות לבנות קריירה בליגת המכללות בארה"ב, שהחל מהעונה הנוכחית, הכדורסלנים הצעירים בה מקבלים שכר. ולא סתם שכר, אלא פי חמישה מהשכר הממוצע לכדורסלן ישראלי.
זו השמדת ערך של הכדורסל הישראלי. בעוד ארבע־חמש שנים ישחקו כאן רק זרים, או מתאזרחים, שזו סוג של קומבינה, שלפני יותר מ־50 שנה הייתה סטארט־אפ ישראלי, באמצעות גיור מפוקפק, וכיום העולם שכלל את השיטה לדרגת אומנות. אבל למאכערים זה ממש לא מפריע, כל עוד ממציאים כאן שיטות לחלוב את הקופה הציבורית.
בכדורגל המצב חמור הרבה יותר. הנבחרת לא הגיעה לשום טורניר בינלאומי כבר 55 שנים, מאז מקסיקו 70'. לקראת כל טורניר ממציאים כאן תחזיות שהפעם אנחנו עושים את זה. הפעם אנחנו ביורו או במונדיאל, אבל אנחנו נופלים על הגבות, בנוהל.
השבוע אירחה נבחרת ישראל את איטליה בדברצן שבהונגריה. הפסדנו 5-4 לנבחרת איטלקית, שהדהימה בחולשתה, והבקיעה שני שערים עצמיים לחובתה. אבל הטיפשורת והמאכערים האינטרסנטים קבעו שהתקדמנו מאוד. לדעתי התקדמנו מגרוע לרע. גם את יורו 2028 יראו בחורינו המצוינים רק בטלוויזיה. כי יש בנבחרת כמות ליקויים ופגמים ששום אלתור בהרכב לא יצליח להעלים אותם ברגע האמת.
עכשיו 03:20 לפנות בוקר יום חמישי. אני יושב במרפסת של קומה 7 וכותב. עוד לא עיבדתי בראש את הטראומה שאני חווה בשלושת החודשים האחרונים. היום, 11 בספטמבר הוא לא רק "ספטמבר אילבן" שתפס אותי בחזרה מקובה לישראל דרך ניו יורק. ה־11 בחודש הוא גם נקודת ציון שלי לאשפוז הראשון בחזרה מתאילנד.
עברתי כאן את הכל מכל. את המלחמה עם איראן, כמאושפז בחניון בקומה מינוס 4, יותר מדי ניתוחים, טיפולים, בדיקות, עירויים של אנטיביוטיקה שנמשכים חצי מהיממה, מאבק מפרך בשלושה חיידקים תאילנדיים שמסרבים להיכנע (את החיידק הישראלי שהתנחל אצלי כאן בעצם כף הרגל, חיסלו הרופאים ביומיים. הוא לא היה כזה גיבור...), יותר מעשרה שותפים לחדר. אני עדיין משתין לתוך בקבוק חצי מהיממה, בולע ימבה תרופות, עובר שלוש חבישות קייספט כבר חודשיים וחצי ברציפות, לא ישן ממש אלא רק מנמנם שעה פה, שעה שם. אני דרוך לכל צפצוף של המכשיר שמסמן על סיום העירוי.
אבל יש גם נקודות חיוביות. הדיאטנית שיפרה לי את התפריט בארוחות בוקר וערב. הוסיפו לי טונה וטחינה. מזון מבושל איני אוכל כאן, אבל הדיאטנית הבטיחה לי שאקבל דגים, אז אני אופטימי.
יש לי עוד זמן ארוך לבלות כאן. פרוטוקול של אנטיביוטיקה לעוד שלושה שבועות, ואם אנצח את החיידקים, סגירת הפצע באמצעות השתלת עור, הליך שידרוש את ההחלמה שלו.
הוקל לי, באמת. יש עליה, על כיפוש. היא למדה ממני לא לוותר, לא להיכנע לעוול. היא ניצחה ביג־טיים. ותודה גדולה לוועדת החריגים בעיריית תל אביב. כשמגיע, אז מגיע.
התרעות פיקוד העורף