לסיכום, ביום שלישי אחה"צ, בעיצומה של החגיגה, נדמה היה שיש לנו עסק עם מצביא מהולל בשם נתניהו, סנשו פנשה מהולל לא פחות בשם ישראל כ"ץ, וגנרלים תבוסתנים ופחדנים כמו אייל זמיר ודדי ברנע (וצחי הנגבי גם). ביום רביעי בבוקר זה התהפך. המהוללים הפכו מקוללים. פתאום התברר שההסתייגויות של כמעט כל ראשי זרועות הביטחון (למעט השב"כ) מפעולה על אדמת קטאר בעיתוי הקריטי הזה, היו נכונות ואחראיות. מי שהחליט להמר הימור פרוע, שלא לומר מופרע, באחד הרגעים הכי קריטיים של המלחמה, זה נתניהו. נכון לרגע זה, נתניהו תקוע עם האחריות שקיבל על עצמו. לא לבלוע ולא להקיא. ביום רביעי בבוקר, כשהספקות החלו להתעורר, התלוצצתי ברדיו ואמרתי שהוכרזה כוננות בסביבתה של היועמ"שית למקרה שיתברר שאכן היה כישלון בקטאר. שהרי, אם זה כישלון, האחריות תוטל עליה, על בג"ץ ועל הפצ"רית.
אדם בכיר מאוד, שעסק בתחום הזה שנים ארוכות, אמר לי השבוע שהוא לא מצליח להבין את האיוולת שהובילה לפעולה בקטאר. "ציון אפס ברמה מקצועית", הוסיף, "מזלנו שטראמפ הוא הנשיא עכשיו, כל נשיא אחר היה מטיל עלינו, אחרי פעולה כזו, איסור על שימוש במטוסים אמריקאיים אלא לצורך הגנת שמי המדינה, הרי ארה"ב וקטאר בעלות ברית מרכזיות. לבצע מהלך כזה בלי לעדכן מראש ולהתייעץ מראש עם האמריקאים? ולא כמה דקות קודם. מפקדת סנטקום נמצאת שם, בסיס אמריקאי ענק נמצא שם, עשרות אלפי משרתים אמריקאים ובני משפחותיהם נמצאים שם, הולכים לקניות, מסתובבים בעיר. קטאר סייעה לטראמפ בלא מעט נקודות משבר לאחרונה, לפני כמה חודשים הם נתנו לו במתנה מטוס יקר, ישראל צריכה להתחשב בכל זה, אין לנו עוד אמריקה.
"ואני עוד לא מדבר על העובדה שהאמריקאים העבירו התרעה לקטארים. לך תדע אם זה לא מה שהציל את ראשי חמאס. אין ויכוח שכל אחד ואחד מהם הוא בן מוות, אבל לפעמים צריך לפעול בחוכמה ובהיגיון, ישראל בעצם הכריזה מלחמה על קטאר, בעיצומם של מאמצי תיווך שאותה קטאר מתאמצת עבור ישראל, תחשוב מה זה עושה למעמד שלנו, לסכנה שנשקפת מעכשיו לכל נבחר ציבור או בעל תפקיד ישראלי בכל מקום בעולם. מדובר בלא פחות מטירוף מערכות".
מדובר בעובדות. מאז הגיע לפוליטיקה, הוא התרחק מכל רמז למלחמה, עימות נרחב, הרפתקה צבאית. הוא הקים ממשלות עם השמאל ו/או המרכז, כדי שיהיו משמאלו מי שיאזנו אותו. הוא נמנע מלהיכנס לעימות עם חמאס, הוא "הכיל" את חיזבאללה וירד למדרון אחורי מול ההתעצמות של נסראללה, הוא סייע למימון חמאס, שחרר אלפי טרוריסטים, נאם את "נאום בר־אילן", ניהל מו"מ עם אבו מאזן והרשימה עוד ארוכה. עשה הכל כדי לא לטלטל את הסירה, או את העץ. לשמור על הקיים, לקדש את הסטטוס קוו.
אז עכשיו הם מופיעים יחד. לא זו, אף זו: כשהם מוקפים במצלמות, עיתונאים וסקרנים מיוזעים, החלו השניים "לשאת דברים". נתניהו אמר את הקלישאות הרגילות. בן גביר היה מקורי יותר והאשים בפיגוע, ניחשתם נכון, את בג"ץ. מה עשה נתניהו? נטל בחזרה את רשות הדיבור וחיזק את דברי בן גביר, אם כי בדרך בוטה קצת פחות. מהיכרותי עם נתניהו המקורי, אני מניח שהוא התפתל באי־נוחות בתוך גופו של ביבי הנוכחי, כשהשטות המופרכת הזו נפלטה מפיו. רצה הגורל ויומיים אחר כך התגלתה הפרצה שדרכה חדרו שני המחבלים לישראל. פרצה שבן גביר והשוטרים שלו לא אטמו, בלי שום קשר לבג"ץ. נכון לעכשיו, בגלגולו הנוכחי, נתניהו הוא לא הכלב שבן גביר – הזנב – מכשכש בו. נתניהו עצמו הוא הזנב (זו מטאפורה, כמובן).
אלא שמיד לאחר האירוע החל מחול שדים וזיקוקים כאן אצלנו, בעיקר בערוגות הביביזם, בסגנון "צריך לעצור את השמאל לפני שיהיה מאוחר מדי", תוך רמיזות, אמירות והכרזות שתכף, או־טו־טו, יהיה כאן רצח פוליטי נורא שיגיע, כמובן, מכיוון המחאה נגד הממשלה. ציטוטים אנונימיים של "גורמים בכירים" במשטרה בסגנון הזה התחרו זה בזה, ולרגע חששתי שהשר ישראל כ"ץ יבטל את האיסור שהטיל על מעצרים מנהליים של יהודים והשב"כ (אפילו לפני כניסתו לתפקיד של זיני) ויתחיל לעצור את החבר'ה מאחים לנשק ושאר פעילי המחאה, לפני שיצליחו לבצע את זממם ולרצוח תומכי ימין שוחרי שלום תמימים, או את נתניהו.
אז בואו נעשה סדר: ראשית, הרוצח בארה"ב לא נתפס עדיין. הגיוני שהוא יהיה איש שמאל, אבל כבר היו הפתעות בתחום הזה. שנית, אם תבדקו את האלימות (המחרידה) באמריקה ואת מעשי הרצח הפוליטי שם, תגלו שהימין אלים בהרבה מהשמאל. והעיקר: כאן אצלנו לא צריך להתריע מפני האפשרות לרצח פוליטי. כי הוא כבר קרה. נרצח כאן ראש ממשלה. זה קרה בעקבות מסע הסתה מחריד, מעורר פלצות, שהוביל הימין, בניצוחו של בנימין נתניהו – שהוזהר במפורש בטרם זה קרה, והתעלם.
זאת ועוד: אין דמיון אמיתי בין השמאל הרדיקלי בעולם לשמאלנים שלנו, כאן בארץ. השמאל הישראלי אינו אלים. זו עובדה. הוא יכול להיות הזוי, הוא יכול להיות מופרך, הוא די נכחד בשנים האחרונות, אבל אלים הוא לא. מה גם שהמחאות נגד הממשלה, שהחלו סביב ההפיכה המשטרית ונמשכו בנושא המלחמה, אינן מחאות של השמאל, אלא של שכבות נרחבות מחוגים רבים בחברה, כולל אנשי ימין ממלכתי וציונות דתית פרגמטית. המחאות הללו, שהחלו בתחילת 2023, הן המחאות הכי פחות אלימות בהיסטוריה שלנו, ובכלל. מספר אירועי האלימות שנרשמו במהלך שלוש שנות מחאה שבהן השתתפו מיליונים רבים של מוחים, אפסי וזניח. הפעם היחידה שבה עלתה אפשרות לרצח ראש הממשלה נתניהו, מפיה של קשישה וחולה סופנית, הסתיימה בכך שפעיל המחאה הראשון ששמע על כך, הסגיר אותה למשטרה. וטוב שכך.
"אתמול", הוא אמר בסרטון, "פעלנו על פי העקרונות האלה. יצאנו לפגוע בטרוריסטים שתכננו את 7 באוקטובר". ואני שואל, אדוני ראש הממשלה, למה עשית את זה רק עכשיו? הרי ראשי השב"כ הציעו לך ודרשו ממך לעשות את זה שש פעמים לפני 7 באוקטובר? אבל אתה סירבת. בהמשך הסרטון הוא מכנה את קטאר "המדינה שמעניקה לראשי הטרור מחסה ומקלט, שמממנת את חמאס ומעמידה לרשותו וילות מפוארות". ואני שואל, מר נתניהו, לא שכחת משהו? המדינה הזו, קטאר, אכן מממנת ומימנה את חמאס ואת מפלצת הטרור שהקים, אבל מי היה ראש הממשלה שאפשר את זה? מי היה ראש הממשלה ששלח את שליחיו לאותה מדינה והפציר בשליט להעביר 30 מיליון דולר במזומן, כל חודש, לידי ראשי חמאס?
השאלה הבוערת ביותר היא לאן ילך גדי. מה הוא יעשה, ומתי. בנט רוצה אותו אצלו. לפיד רוצה אותו אצלו. ליברמן, ככל הידוע לי, גם. השאלה היא מה איזנקוט רוצה ולמה הוא מתעכב? התשובה פשוטה: איזנקוט סבור שמוקדם מדי. את מהלכי הגיבוש של מפת האופוזיציה לקראת הבחירות הבאות צריך לעשות ברגע האחרון. לא לתת למכונת הרעל שהות למדוד טווח, לאפס כוונות ולהתחיל לשחוק את היריב. לעשות מה שנתניהו עושה בכל פעם מחדש, מאחד ומייצר את הגוש שלו ברגע האחרון, על הבאזר. אין סיבה להאכיל את הטרול בטרם עת. איזנקוט ירשום מפלגה בימים הקרובים, כי זו הפלטפורמה שאיתה צריך לעבוד במפה הפוליטית. לא עוד "אני מגיע עם קבוצת חברים". הוא יגיע עם מפלגה. הוא יכול לחבור לבנט, או לליברמן, או אולי ללפיד, אבל יש לו סוג של מגנה כרטה, רשימה של כללים שצריכים להיות סוג של עשרת הדיברות לגוש המתנגד לנתניהו לקראת הבחירות הבאות.
זה מוביל אותנו לכלל השני: מי שלא יהיו לו יותר מ־6 מנדטים ביום הקובע, בשלושה סקרים לפחות, חייב לפרוש או להתאחד עם מפלגה קיימת. היום הקובע הוא 50 יום לפני הבחירות, שזה שלושה ימים לפני תום המועד להגשת הרשימות. חרפת מרצ־עבודה לא תקרה שוב. הכלל השלישי: גיבוש קווי יסוד לממשלה הבאה, מראש. כללים מחייבים. יצירת מצב שבו כל מי שיצביע למפלגה בגוש הזה, יידע בדיוק איזו ממשלה הולכת לקום ומה יהיו קווי היסוד שלה. גיוס לכולם, ועדת חקירה ממלכתית, צמצום מספר השרים וכו'. דברים כאלה.
התרעות פיקוד העורף