שוב נחשפנו לחברי קואליציה שאינם מסוגלים לעצור לרגע לפני הדהירה לציוץ הבא. ההשלכות לא מעניינות אותם, והתחשבות כלשהי ברגשות משפחות החטופים, שאירוע החיסול מן הסתם משפיע עליהן קצת אחרת, גם היא לא מעניינם. אבל זו רק השכבה הראשונה. נוסף על העונג הזה זכינו לעוד מטר של תגובות מזעזעות מבחוץ.
השכבה השנייה של המפל העכור הייתה הגינויים ממדינות ערב. לפחות אלה היו צפויים – הרי אנחנו מורגלים לדו־פרצופיות הערבית, שמצד אחד סולדת מהטרור הג'יהאדיסטי ושמחה כשישראל חובטת בו, ומצד שני מחויבת לשמור פאסון בפני הרחוב הערבי הפופוליסטי.
אבל השכבה השלישית והגרועה מכולן היא התגובות מכיוון ידידינו במערב, שבכל פעם משגרים לעברנו תגובות ארסיות יותר. נכון שתמיד הייתה להם ביקורת עלינו, אבל בסך הכל, עד לא מזמן, היינו די מיושרים איתם.
כך חווינו השבוע עוד מאותו קוקטייל עכור. אצלנו התרברבו בצהלות על החיסול עוד לפני שתוצאותיו היו ברורות, והריקושטים היו בלתי נסבלים. האנשים שהודו לאללה בתפילה מיוחדת בזמן מסע הרצח של 7 באוקטובר, ואז התנגדו לעסקאות חטופים פעם אחר פעם, הם אלה שהיו על הכוונת המדויקת של צה"ל בבירת קטאר.
במילים אחרות – הפער בין ההתרברבות הפנימית לסטירות הלחי שבחוץ מעולם לא היה גדול יותר. ההתרברבות הייתה בשמיים השבוע, וכך גם הסטירות. האם ייתכן שיש קשר בין הדברים?
רהב כוחני
באמריקה, המצב הכלכלי האישי של כל אזרח הוא זה שקובע את תוצאות הבחירות – "זאת הכלכלה, טמבל". בישראל מה שמכריע הוא מצב הביטחון האישי של כל אזרח. זאת הסיבה להתרברבות על ההצלחות הצבאיות – היא מייצרת אילוזיה של ביטחון אישי מוגבר בקרב חלק מהציבור.
העניין הוא שההתרברבויות המוגזמות דווקא פוגעות בביטחון. הן מרחיקות מאיתנו את השותפים המערביים, וכשהשותפים המערביים מתרחקים, גם השותפים הפוטנציאליים ממדינות ערב המתונות מרגישים בנוח להיכנס בנו חופשי.
ראש ממשלת קטאר הרשה לעצמו לכנות אותנו "ברברים" ו"מדינה של טרור". אל תדאגו – אלה בדיוק המסרים שהוא מפמפם לעולם כולו באמצעות הרשת שמשרתת את משפחת המלוכה הקטארית – אל־ג'זירה. הוא פשוט יודע שככל שממשלת ישראל מתנהלת יותר בהתרברבות כוחנית, כך המסרים האנטי־ישראליים שלו ייקלטו טוב יותר. אז למה לא?
סער צודק, תכלס. אבל ראבק – לכל שותפות יש שני צדדים. האם אנחנו מסוגלים להבין שלהתרברבות המוגזמת של הקיצונים אצלנו, שנתפסים ככאלה שמשפיעים על המדיניות הישראלית, יש מחיר שבא לידי ביטוי בתגובות קיצוניות ומוגזמות משותפינו המערביים?
העולם כולו סובל מקיטוב, מקיצוניות מוגברת, מהפגנות סוערות ומהרבה פופוליזם משני קצוות הקשת הפוליטית. אבל השילוב הקטלני שאנחנו חווים בישראל הוא שונה. זוהי קומבינציה מוגזמת ומוקצנת של הפופוליזם המתרברב של חברי הממשלה, עם גל האנטישמיות המוגזם שעולה מתוך השטחיות הגוברת של העולם.
למדו להיות מטומטמים
הדבר הקשה ביותר בקומבינציה המורעלת הזו הוא שאיבדנו את היכולת להתנהל בחוכמה. ההעדפה לרטוריקה הכוחנית־פופוליסטית מייצרת לנו עוד ועוד בעיות במדינות המערב. הרבה מדינות ערב, וגם לא מעט ארגוני טרור, למדו להיות מתוחכמים בדרך שבה הם מתבטאים, למען חסדי המערב.
כך הם מגיעים לתמיכה גם בקרב קהלים מופרכים לגמרי, כמו למשל להט"ב למען פלסטין. כך גם מקבלת קטאר, שמשמנת בכספיה את כל העולם, אמפתיה על תקיפה בשטחה, בלי שמישהו מזכיר את העובדה השולית שהיא מארחת את חמאס ומממנת אותו.
שרי ממשלת ישראל, לעומת זאת, דווקא למדו להיות מטומטמים יותר. כשמדינות ערב מתנהלות יותר בחוכמה מאיתנו, תחושת הביטחון האישית בהחלט מתערערת.
למה אי אפשר להתאפק, ולא להתרברב כשעדיף לסתום את הפה? והאם זה באמת כל כך קשה לתחזק נרטיב פייסני ואנושי לצד התקיפות הצבאיות? הרי בעולם של תקשורת שטחית כל כך, זה מה שיעשה את כל ההבדל. מותר להביע צער על הפלסטינים ועל כך שחמאס אינו מוכן לשחרר אותם מלפיתתו.
אבל השרים שלנו תמיד יעדיפו עוד ציוץ מתלהם שמנסה לקחת קרדיט על משהו שהם לא היו מעורבים בו, או לאיים במשהו שאין סיכוי שהם יעשו. זו הסיבה המרכזית לכך שכל הצלחה צבאית משתלבת בביקורת הולכת וגדלה מבחוץ. המחיר הוא חרמות ויוזמות מדיניות שפוגעים בנו, ומיטיבים עם אויבינו הגרועים ביותר. מישהו עדיין מאמין שזה מקדם אותנו לניצחון כלשהו?
"אם אני צריך לבחור בין ניצחון על אויבינו לבין תעמולה רעה נגדנו – אני בוחר בניצחון", אמר השבוע נתניהו. אבל זה בדיוק העניין – לא צריך לבחור. צריך לשנות את הקומבינציה הקטלנית, של שרים פופוליסטים שמתדלקים את התעמולה האנטישמית ברשתות החברתיות.
התעמולה הרעה נגדנו מפריעה לנו לנצח, והיא גוברת ככל שהשרים מתבטאים בפופוליזם. שרי ישראל צריכים להתנהל באחריות ובחוכמה, זה הכל. זאת לא דרישה כל כך גדולה.
התרעות פיקוד העורף