ב־7 באוקטובר 2023, כשהעולם צפה בזוועות, נדמה היה שאין צורך בפרשנות. האכזריות המטורפת של חמאס דיברה בעד עצמה, אלא שבתוך זמן קצר התמונה השתנתה ללא הכר. אקדמאים, פוליטיקאים ואנשי תרבות ברחבי המערב מיהרו לגנות את המותקף, את ישראל, או גרוע מכך - לשתוק.
חמאס וגורמי תעמולה אסלאמיסטיים אחרים ידעו לנצל את הפלטפורמות היטב. סרטונים מבוימים, טענות על "רצח עם" וקריאות לחרמות על ישראל הפכו בתוך ימים לנחלת הכלל, כאשר דמות פיקטיבית בטיקטוק זוכה לחשיפה גדולה יותר מהאמת הצרופה. הרשתות ואמצעי התקשורת הפכו לשוק של מניפולציות, שבו מי שמשקר בקול רם יותר - מנצח.
המערכת הפוליטית במערב מיהרה לפנות לעבר מה שנראה כ"רוב החדש": קהילות מוסלמיות גדולות במדינות אירופה, תנועות פרוגרסיביות בארצות הברית ומפלגות המחפשות קולות גם במחיר ויתור על עקרונות. מנהיגים שנשבעו בעבר להגן על חירות וזכויות אדם, מצאו עצמם משתמשים במונחים מעורפלים, מסרבים להוקיע את הטרור במילים חדות, ומאמצים נרטיבים עוינים לישראל. הפוליטיקה המערבית הפכה לשדה ניסוי שבו ערכי יסוד מוחלפים בציניות אלקטורלית.
בריטניה, המתייצבת כיום בעמדת "שומרת המוסר", נושאת על כתפיה מורשת ארוכה של התנהלות מחפירה ברחבי העולם. במשך מאות שנים שלטה בריטניה באכזריות במושבותיה, ניצלה עמים ומשאבים, כפתה שלטון ערכים זרים, והותירה אחריה שובל של סכסוכים לאומיים ואתניים שנותנים אותותיהם עד היום. הודו, קניה, ניגריה ואחרות הן דוגמאות מובהקות לדם ודמעות שהותירה האימפריה. דוגמה בולטת לצביעות הבריטית היא המלחמה על איי פוקלנד (ארץ האש) מול ארגנטינה ב־1982. אלו איים הנמצאים אלפי קילומטרים מאנגליה, סמוך לחופי דרום אמריקה.
במקום לנהוג בהיגיון מדיני או בהידברות, בחרה לונדון במלחמת חורמה כדי להגן על נוכחות קולוניאלית ישנה, כאילו מדובר בחצר האחורית שלה. המלחמה גבתה קורבנות רבים והוכיחה כיצד אימפריה לשעבר מסרבת לשחרר את אחיזתה בנכסים מרוחקים שאין להם קשר ממשי לעם הבריטי. כך נחשפות מדינות המתיימרות לשאת את דגל החירות והשוויון, אך נושאות עמן מורשת של אנטישמיות, פיגועים קולקטיביים ומלחמות קולוניאליות עקובות מדם, ומנהיגיהן מדברים בכפל לשון מתוך חשש מהאלקטורט המוסלמי.
המאבק בטרור האסלאמי הקיצוני הוא לא מאבק של ישראל בלבד. מי שחושב שהבעיה נעצרת בעזה או בירושלים - טועה. בריסל, פריז, לונדון וניו יורק כבר חוו בעצמן את פיגועי הזוועה. העולם המערבי חייב להחזיר לעצמו את היכולת להבדיל בין טוב לרע. עליו להפסיק לתת יד לשיח המנרמל שנאה, אנטישמיות ורצח. עליו לעמוד איתן מול ניסיונות לקנות את שתיקתו בכסף או בקולות בקלפי.
ויותר מכל: עליו לזכור כי חברה שמאבדת את המצפן המוסרי שלה, מאבדת בסופו של דבר גם את חירותה. אם המערב לא יתעורר, הוא עלול למצוא את עצמו מוותר על הערכים שלו עצמו, ובכך להפסיד במאבק על עתידו. ישראל, למרות פצעיה, תמשיך להילחם ולשמור על זהותה. השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם המערב יבחר להתעורר או ימשיך להעלים עין ולהתדרדר לחשיכה מוסרית?