הרי הם: כלל ראשון הוא שהגוש צריך להכיל שלוש־ארבע מפלגות ציוניות, לא יותר. מפלגת מרכז־ימין, מפלגת מרכז קלאסית, מפלגת מרכז־שמאל. זה יכול להיות בנט וליברמן במרכז־ימין, או בנט ואיזנקוט, או כל שילוב כזה. במרכז־שמאל ברור שזה יהיה יאיר גולן, עם חיזוקים כאלה ואחרים, אולי אפילו לפיד. במרכז זה יהיה לפיד, עם איזנקוט או עם כל חיזוק אחר. אפשר לשחק עם ההרכבים, אבל לא עם המספרים. כל מפלגה שתתווסף להרכב הזה, תחבל בסיכוי לנצח. מילואימניקים? סבבה, אבל לא לבד. תחברו לאחד השחקנים. בני גנץ? כנ"ל.
והכלל האחרון: אחרי הבחירות, בהנחה שהגוש ישיג את 61 המנדטים הנכספים, כולם ימליצו אצל הנשיא על אותה מפלגה והיא תהיה זו שתקיים שני תנאים: הגדולה ביותר וכזו שיש לה סיכוי להרכיב קואליציה. עכשיו, מה שנותר זה לקוות שהבחירות יתקיימו בהקדם, לא תהיה פגיעה בטוהר הבחירות ואף אחד לא ינסה לפגוע בלגיטימיות של ועדת הבחירות המרכזית (בראשותו של המשנה לנשיא היועמ"ש השופט נעם סולברג) כדי להכין לעצמו אליבי ליום שאחרי.
התרעות פיקוד העורף