נוסעי שירות קוראים להם. אלו עובדי חברות תעופה ובני משפחותיהם הזכאים אחת לזמן מה לעלות לטיסות על בסיס מקום פנוי, חלקם יישבו על מושבי הצוות הפנויים בקבינה או אפילו בתאי הטייסים שלנו.
אחד כזה ישב אצלנו לפני שבוע, טייס ותיק באחת החברות, שכיום הוא משמש כיועץ המשפטי של נמל אשדוד החדש, פרי אותה רפורמה תחבורתית שהכפילה את כמות הנמלים בישראל לפני כעשור.
לא הייתי פותח את הטור – עם כל הכבוד לנוסעי השירות – אילולא משפט אחד שנאמר בטיסה בדבר העובדה כי הנמל מבקש לרכוש מנופים לרציפים, ואף אחד לא מוכן למכור לנו אותם, לא משנה באיזה סכום. זאת לצד ידיעה כי דנמרק קנתה מיירטים למערכות ההגנה האווירית שלה במחיר עצום, משום שלא הייתה מעוניינת לרכוש מישראל מיירטים זולים משמעותית.
It's better to be safe than sorry. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב, אבל בישראל זה מחויב המציאות, ואם יש משהו לחדד מאותה שבת שחורה זה בדיוק זה. אבל לא רק בגבולות הצפון והדרום, אלא גם בזירה הבינלאומית, בשווקים ומול מוסדות שגם האחרון שמזלזל בהם אינו יודע כי הם מחזיקים לנו קריות מחקר ופיתוח בישראל. עם כל הכבוד למוח היהודי, ליזמות ולתעשייה – אלו לא קיימים בחלל סגור, אלא חלק מעולם שלם שלא נולד בירושלים, לא מתחיל בתל אביב ולא נגמר בהרצליה.
כמו שנאמר על משק כנפי הפרפר, הסחר הבינלאומי הוא הרבה פחות רומנטי. יחסי החוץ לעיתים עוד פחות. זה לא שאין הסברה – זו שאלה של מדיניות. זה לא שנקים חיל דוברים מוכשרים וטובים – זה מה הם יגידו ולמה. זה מה הם יגידו ויאמרו כאשר מולם כתבים זרים, חמושים ברשתות תקשורת עוצמתיות, ואת כל אלו אי אפשר לפטור במשפט האלמותי "אבל שונאים אותנו בכל מקום". זו איננה ולא צריכה להיות תוכנית העבודה של מדינת ישראל, כי ככה בסוף מגיעים לרציפים בלי מנופים בנמלים.
מי שחושב שהעולם אוהב לשנוא אותנו, טועה במקרה הטוב ומעוור את עיני הציבור במקרה המודע והמתוחכם. כי זה הכי קל להתקרבן, להשתבלל לתוך המסקנה שאין מה לעשות. אבל זה מעולם לא היה ככה, כי אם זה היה נכון, היינו עכשיו באוגנדה של הרצל, או משוטטים ברחבי אירופה של המאה הקודמת.
השטייטל היהודי הביא את ווייז ואת וויז. על אופן ההגעה ליעד של מיליארדי אנשים בעולם יש טביעת אצבע של תעודת זהות כחולה, כמו ברוב המחקרים פורצי הדרך בעשורים האחרונים. אז עכשיו בואו נדבר על העולם, זה שאינו מקשה אחת, ושאין בו ספורט לאומי שנקרא "הכה בישראלי וחבוט בישראל".
האם יש אנשים ששונאים אותנו בעולם? בוודאי. האם יש בעולם אנשים שמתנגדים למדינת ישראל או לזכותנו לבית? בוודאי. הם לא הקהל שלנו כאן. אבל יש מי שמייצר מנופים ויש מי שרוצה לקנות מיירטים, והתשובה צריכה להיות שהם יקנו וימכרו ולא שילכו לעזאזל, רק משום שעצם העסקה מביא אותנו לנקודה טובה יותר למדינה.
מי שעקב בשבוע שעבר אחרי מצעד הניצחון הסיני שנערך בבייג'ינג, יכול להבין משהו על גאווה לאומית. נשיאי סין ורוסיה, לצד מנהיגי הודו, איראן, מלזיה ואינדונזיה, צעדו יחד במה שנקרא מצעד ניצחון. אבל כדאי לשאול מה בדיוק ניצחו שם. אז זהו, שהם עוד לא ניצחו, אבל הם בדרך. בין המדינות הללו יש לא מעט מחלוקות ולא תמיד האינטרסים חופפים, אבל הן הבינו כי מול אויב סחר משותף, היושב בעיר וושינגטון, כדאי לנהל קרב ולא להתבכיין. חבל שלא נסענו לשם, או ערכנו אחד כזה אצלנו בירושלים.
מה היה קורה אם שר הכלכלה היה כותב מכתב אישי לכל מנכ"לי חברות המנופים בעולם שסירבו למכור לנמל אשדוד ציוד, אולי אפילו ממריא לנסיעת עבודה ומפציר בהם למכור לנו? לדעתי, מעצם העובדה ותשומת הלב, יש סיכוי שלא כך הייתי פותח את הטור.
אם לא רוצים להזמין אותנו לפסטיבל, לא נבוא. ניזום אחד במקום אחר. ואם לא ירצו שנלבש חולצות של נבחרת ישראל במרוץ אופניים, נפעל במסגרת התקנון לכך שאף קבוצה לא תלבש, וכולם יהיו אותו דבר. ואם מישהו לא רוצה לקנות מוצר ישראלי משום שהוא ישראלי, בין שזה שמן זית ובין שמיירט, נעבוד קשה וביצירתיות כדי שזה כן יקרה, כי זו המטרה.
הכי קל להגיד "לא רוצה? לא צריך!", אבל זו גם השגיאה הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות. זוכרים את ווייז ואת וויז, מכירים את וויקס וכו'? אנחנו יכולים כאשר אנחנו רוצים. העוצמה איננה בסירוב, אלא לפעמים בחיוב. העוצמה היא גם ביוזמה, והתקפיות היא לעיתים יצירתיות.
לא רוצים אותנו בתערוכה כרפאל? נקים עשרות חברות ישראליות בעולם, ואיש לא יעז לסרב לרפאל מקדוניה או לתעשייה האווירית סרביה. את השגרירים הזרים בארץ אין מה לזמן לשיחת נזיפה. במקום זה קחו אותם לניר עוז, או למחלקות השיקום בבתי החולים. קחו אותם לסיור אצל גיל שויד, שיסביר להם איך צ'ק פוינט מסייעת למדינתם בהגנה על אזרחיה ומוסדותיה כבר שנים.
העולם משתנה. לא את הכל נוכל לשנות בעצמנו, ולא כל דבר יהיה לשביעות רצוננו, אבל קורבנוּת ומסכנוּת עושות בדיוק את ההפך, הן רק ירחיקו אותנו מעוצמה. קחו אחריות על המדיניות ורק אז דברו על הסברה. קחו יוזמה גם כקטנים מול גדולים, גם כמעטים מול רבים. יוזמה היא עוצמה, אז מספיק ליילל על כמה לא אוהבים אותנו – ובמקום זה להתחיל לפתור בעיות.
זה לא פשוט להכניס את היד לאש, להסתכל על עצמך ולהבין שצריך לתקן משהו. זה גם לא קשור לראיית הטוב שמרחפת בתקופה האחרונה אל מול כל ניצן של ביקורת. בעולם שבו אנו חיים אין מקום לאופטימיים או לפסימיים, יש מקום רק לריאליים המוכנים לקום ולעשות מעשה. כי מה לעשות, לא הכל הוא מדינה פלסטינית או הניצחון המוחלט.
החיים הם גם כאן ועכשיו, ואנחנו חלק מהעולם גם מעבר לנאסד"ק או לחיסונים. העולם שאליו אנחנו שייכים נמצא מחוץ לתימן ולרוסיה, ויש לנו הרבה משותף עם מרב שחקניו. תתפלאו. חסידי אומות העולם היו אנשים אמיצים שהצילו אחרים במצוקתם, ועתה עלינו להציל במידה מסוימת את עצמנו, לפעמים מעצמנו. אז לא חייבים להקשיב לכל אחד, אבל כן כדאי לשמוע, ובוודאי צריך לדבר – לא משנה מה יגידו עליך. כי מדינה שעוזרת לאזרחים רבים בעולם למצוא את הדרך הביתה, תדע לעזור לעצמה למצוא את הדרך לאזרחי העולם.
כל עוד אנו לומדים אנגלית, מטיילים בחו"ל כמו שאף תייר אחר לא מעז, פוגשים את וול סטריט בעסקאות ענק, וחיים בין גבולות שבהם לא כולם כמונו – אנחנו חלק מהעולם, וזו לפעמים עבודה קשה. אין בה מקום להיעלבויות ואין פנאי לקורבנוּת או למסכנוּת.
אז תלבשו את החולצות עם הדגל, וצאו לקרב כדי לנצח. כי רק אתם יודעים איך גם אחרי תקופה ארוכה וקשה לכולם – בסוף אנחנו חסידי אומות העולם.
התרעות פיקוד העורף