חופש הביטוי הוא זכותו של כל אזרח להביע את דעתו מבלי לחשוש לחייו. כאשר רוצחים אזרח רק בגלל שעמד על דעתו, הרצח חורג מהפרטי והופך לאיום פוליטי על חברה שלמה. זהו מסר מצמרר, תשתוק! אל תביע עמדה, אין לך ביטחון. ברגע כזה נרצחת לא רק הדמות אלא האפשרות של כולנו להשתתף בשיח הדמוקרטי. כן, גם את, גם אתה, ה"אזרח הקטן", מרגישים שנרצחתם. חוששים לצאת לרחוב, לפגוש אנשים לשיח פוליטי, לכתוב פוסט ברשתות. הדמוקרטיה מתחילה להירצח, להתפורר מבפנים.
בישראל אוהבים לומר שראש הממשלה מאובטח היטב ולכן אין סיכוי שיחזור כאן רצח פוליטי. זו טעות. האיום האמיתי אינו דווקא עליו. האבטחה שלו אמנם הדוקה אך לא מושלמת. הסכנה בישראל היא בעיקר על המעגל השני, עיתונאים בולטים, פעילים חברתיים, מנהיגי מחאות ופוליטיקאים זוטרים יותר. הם חשופים פי כמה. הרצח בארצות הברית צריך להדליק גם אצלנו נורה אדומה.
גם בארצות הברית וגם בישראל יש קיטוב עמוק. אבל בעוד בארצות הברית מוסדות שלטון החוק עוד מהווים בלמים מסוימים, בישראל השפה האלימה חודרת מהר יותר למיינסטרים. מי שמכיר את ההיסטוריה שלנו יודע שהמעבר ממילים לאלימות התרחש כבר בעבר, והוא עלול להתרחש שוב.
המסר חייב להיות ברור: אלימות פוליטית לא תתקבל כאן. לא נגד ראש ממשלה, לא נגד עיתונאי, לא נגד פעיל מחאה, לא נגד אזרח. החובה של המשטרה, של שב״כ ושל כל אחד מאיתנו היא להגן על השיח החופשי כי בלי שיח חופשי אין דמוקרטיה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שהרוצח הפוליטי לא פועל בחלל ריק. הוא מקבל רוח גבית מהסתה, מהתלהמות, מהצבעה מתמדת על "בוגדים" ו"אויבי העם". זה היה נכון ב־95 וזה נכון גם היום. כל פוליטיקאי, כל עיתונאי, כל מנהיג ציבורי צריך לשאול את עצמו האם המילים שאני אומר עלולות להפוך לדלק שמבעיר אקדח בידו של מישהו?
אמריקה קיבלה השבוע תזכורת כואבת. אין שום דרך לאבטח את כולם, אבל יש בהחלט דרך להרגיע את השיח ואת פוטנציאל האלימות. ישראל חייבת ללמוד מהלקח הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. כולנו חייבים לזכור שאפשר וצריך להביע דעה, אך חשוב עוד יותר לשמור על גבולות ברורים של המותר והאסור. חופש ביטוי כן, הסתה לא.
הדמוקרטיה לא תקרוס בירייה אחת, היא תקרוס כשנשלים עם הירי הבא. הבחירה בידינו ,לעצור את ההידרדרות עכשיו או להתעורר מאוחר מדי מול זירת פשע פוליטי נוסף.
התרעות פיקוד העורף