נעשינו קהי חושים, דלים ברגישות, מול אירועים רבים בעלי אופי עקרוני. תופעות פסולות בחיינו הציבוריים מתגבשות, כמעט ללא הפרעה, לנורמות מקובלות, כחלק משיטתנו הדמוקרטית. אנחנו מכירים, כמובן, בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה כזכויות יסוד חוקתיות שחוק רגיל אינו יכול להגבילן, אלא מטעמים ציבוריים כבדי משקל. זכויות אלה, הגם שאינן כתובות מפורשות ככאלה בספר החוקים, הן לחלוטין זכויות יסוד חוקתיות. אבל אין הן זכויות מוחלטות
אסור להשתמש בחופש הביטוי כדי להוציא דיבתו של אדם, כדי להסית, כדי לקעקע את יסודות משטרנו. אסור גם להשתמש בחופש הביטוי כדי לפגוע בערכים מקודשים לציבור שלם, בדרך כלל, ערכי דת.
מגבלות דומות יש להציב גם על חופש ההפגנה. ברור כי ההפגנה היא הדרך שבאמצעותה מביע הציבור את דעתו על פעולות השלטון. ללא חופש ההפגנה, היינו הופכים את הציבור לגוף כנוע, מדוכא רגשית ומוכה אלם. אבל, האם נכון להפגין נגד כל אדם, ובכל מצב, בלי שיוצבו סייגים? נתחיל בהפגנות מול בתיהם של עדים במשפט.
ככיסוי לחולשתם, השופטים נהגו בקשיחות בקביעת מועדי עדותו של ראש הממשלה, במקום שדווקא היו צריכים לגלות בו גמישות מרבית. ראש הממשלה, המקבל החלטות גורליות עבור מדינת ישראל, החלטות שיקבעו את מעמדה של ישראל בעולם, ולעיתים יעלו בחיי אדם, מקדיש כיום חלק חשוב מזמנו למתן עדות במשפט שאינו נגמר, ואשר ההאשמות שבו אינן מהחמורות שידענו.
אכן, ייקוב הדין את ההר. אנו מחויבים בעקרון השוויון בפני החוק, אבל יש פרופורציות ויש אינטרס ציבורי רחב. מזמן הייתה צריכה היועצת המשפטית לממשלה להוציא צו עיכוב הליכים למשפט זה על פי סדר הדין הפלילי, משיקולים של טובת הציבור והמדינה. אבל אצלנו מראית פנים חשובה יותר מממשות.
אני קורא על הצעת חוק של יו״ר הקואליציה, להגביל מפגינים מהצבת מחסומי תנועה. לא הייתי מציב שום מגבלה על הדרך שבה משפחות החטופים מפגינות כדי לעורר את הממשלה וכדי להציב, בפועל, את שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות הלאומי. אך הייתי מגביל את חופש ההפגנה אם זו מבוצעת מול בתיהם של עדים במשפט ומול בתיהם של אנשי צבא.
התרעות פיקוד העורף