לפני 90 שנה, ב־15 בספטמבר 1935, בישיבה מיוחדת של הרייכסטאג שזומנה בנירנברג בעת הכנס השנתי של המפלגה הנאצית, חוקקו חוקי גזע שהגדירו מיהו ארי, ושללו זכויות אזרחיות ופוליטיות מאחרים, ובראשם יהודים.
"לחוקים האלה יש רקע די ארוך, שמתחיל באפריל 1933, אז הועבר החוק האנטי־יהודי הראשון – הוצאת היהודים מהפקידות", מתארת באומל־שוורץ. "בשיח זה היו צריכים להגדיר מיהו יהודי. היו כוחות שמשכו לכאן ולכאן. בסוף הגדירו יהודי לפי הגדרה מקסימליסטית: מי שיש לו לפחות סבא או סבתא יהודים".
היא מוסיפה: "מאז היו במנגנון הגרמני כאלה שרצו שההגדרה תישאר מקסימליסטית, והיו שלחצו שההגדרה תהיה יותר מינימליסטית. הוויכוח נמשך שנתיים וחצי, עד ספטמבר 1935, אז הוגדר בחוקי נירנברג שיהודי מלא הוא מי שיש לו שלושה סבים יהודים".
מי שיש לו שניים הוא חצי יהודי ומי שיש לו רק סבא או סבתא יהודים הוא רבע יהודי. זה בא לידי ביטוי מאוחר יותר. יהודים 'מלאים' או 'חצאי' יהודים גורשו ונרצחו. בעניין רבע יהודים היה ויכוח, כי היו ביניהם כאלה שבניהם היו חיילים", באומל־שוורץ מסבירה.
סטירת לחי
לדברי באומל־שוורץ, החוק שהכי פגע ביהודים במסגרת חוקי נירנברג היה "חוק דגל הרייך". חוק זה, היא מסבירה, אסר על יהודים להניף את דגל הרייך: "הכוונה הייתה לא לדגל הרייך השלישי, כי מי מהיהודים ירצה להניף אותו, אלא לדגל הרייך השני, של התקופה הווילהלמינית. דגל זה היה נהוג להניף בטקסי זיכרון בבתי קברות".
היא מסבירה: "זה פגע נפשית ביהודים, כי 100 אלף יהודים נלחמו במלחמת העולם הראשונה במדי גרמניה, ו־12 אלף נפלו. זה היה להגיד למשפחות הנופלים: אתן עכשיו מחוץ לתחום. זאת הייתה סטירת לחי. אבל הפגיעה שנקלטה בהיסטוריה היא הקביעה מיהו יהודי ומה אסור לו לעשות".
היא מפרטת: "היה אסור, למשל, ליהודים להעסיק עוזרת בית גרמנייה מתחת לגיל 45, גיל הפוריות, פן גבר יהודי יכניס בחורה גרמנייה טהורה להיריון. אסורים היו גם נישואי תערובת, שיהודים וגרמנים יתחתנו. בפועל, לקחו עוזרות בית מבוגרות יותר, ולזוגות מעורבים כבר היה ברור במהלך השנתיים שקדמו לחקיקה שעדיף להם להגר".
את החשיבות ההיסטורית העיקרית בחוקי נירנברג רואה באומל־שוורץ בתקנות שנוספו לחוקים בהמשך. "עד 1943 הוסיפו 13 תקנות לחוקי נירנברג שנגעו בחיי היהודים".
"למשל", היא מציינת, "ב־1938 כל גבר יהודי היה צריך לאמץ את השם ישראל, ואישה את השם שרה. יש לי תעודות של אבא שלי מ־1939 שאני רואה זאת בהן. אבל התקנה הכי בעייתית היא התקנה האחרונה, שמעבירה את היהודים מרשות המדינה לרשות המשטרה. זה אומר שליהודים אין שום הגנה, ואז מתחילים להוציא אותם מגבולות הרייך".
גישת ההיסטוריונים, הוא טוען, "אומרת שבמדיניות הנאצית נגד היהודים בשנתיים וחצי שלפני החוקים האלה היה איזה איזון בין לחצים מלמעלה – כלומר, אנחנו תפסנו את השלטון ומעצבים מדיניות אנטי־יהודית, ובין לחצים מלמטה של כל מיני גורמים מוסתים בשטח, שדורשים להקצין את המדיניות".
"בחודשים שלפני חקיקת החוקים הלחצים מלמטה מאוד התגברו, והייתה תחושה שיש אי־שביעות רצון מכך שהדרגים הגבוהים במפלגה, ששולטים בגרמניה, לא מממשים את החזון האנטי־יהודי", הוא מסביר.
מירון, מחבר הספר "להיות יהודי בגרמניה הנאצית: מרחב וזמן", אומר שבמידה רבה חוקי נירנברג נחשבים דרך לייצוב המצב מול הלחצים. "החוקים האלה מייצרים פורמליזציה לכך שהיהודים כבר בעצם לא אזרחי המדינה", הוא מסביר.
הוא מוסיף: "חלק מהדוברים הנאצים טענו שהחוקים האלה השלימו את המהלך האנטי־יהודי של המפלגה. החוקים האלה היו התשתית המשפטית לגירוש היהודים שהיו אזרחי גרמניה. אבל רק נזכור שרוב הקורבנות של המשטר הנאצי היו יהודים ממקומות אחרים".
הגירה המונית
"בעיתונות היהודית שהייתה קיימת עדיין, בפיקוח של הצנזור הנאצי, והייתה בכל זאת משמעותית מאוד, אפשר לראות התייחסות לחוקים כאל דבר לא רצוי – אבל נסבל", מפרט פרופ' מירון.
"בגדול, הכיוון של היהודים בעקבות החוקים היה שאין להם עתיד לטווח ארוך בגרמניה, ולכן צריך לעודד הגירה של יהודים צעירים. אבל עדיין לא הייתה תחושה של סכנת מוות מיידית וצורך בהימלטות מיידית. כמו כן, הציונים הגרמנים עודדו עלייה לארץ ישראל, אבל גם הם היו נתונים לתפיסה שיש להעדיף צעירים ושאין מקום לבריחה מיידית של כולם. עד שלהי שנת 1937 זו הייתה האווירה", הוא מסכם.
ואכן, בשנת 1936, על רקע קיום האולימפיאדה בברלין, המצב היה סביר יותר. "הסירו למשל כל מיני שלטים שאמרו שהכניסה ליהודים ולכלבים אסורה, כי האולימפיאדה הביאה הרבה מאוד אנשים מחו"ל והיה רצון להראות פנים יותר נאורות ויותר סובלניות", פורת מסבירה. "אבל 1937 הייתה שנה של הכנות למלחמה והמשך ההשתלטות על הצבא והחברה".
חוקי נירנברג, מסכמת פורת, הגבירו את תנועת ההגירה של יהודים: "בסופו של דבר, למעלה מ־300 אלף יהודים מתוך כ־550 אלף יהודי גרמניה היגרו. זה הרבה מאוד, בהתחשב בכך שלא היה יותר מדי לאן להגר ומי שיקבל אותך".
"הם מלמדים שהשמדת העם היהודי לא החלה במחנות ההשמדה, אלא בחוקים, בהדרה יומיומית ובמתן לגיטימציה ציבורית לאנטישמיות. משמעותם של חוקים אלה היא לא רק שיעור בהיסטוריה, אלא אזהרה נצחית לחברה כולה: עלינו להיות ערניים לכל ניסיון להפוך שנאה, גזענות או הדרה למדיניות רשמית או לחוק", היא מסכמת.
התרעות פיקוד העורף