ישראל תקועה בין שתי תפיסות חשיבה מוטעות. זו תוצאה ישירה של פוליטיקת המלחמה, שלמעשה ממשיכה להגדיר אותה במונחים שטחיים ומעוותים של שמאל וימין, בעוד המציאות אינה עולה כלל ועיקר בקנה אחד עם ההגדרות הללו. משכך, ביטחונה הלאומי נמצא בסכנה מוחשית וקיומית גדולה מזו שנשקפה למדינה היהודית אי פעם בכל שנות קיומה. שתי התפיסות הפוליטיות מכתיבות ראייה חלקית לגבי המלחמה.
הראשונה, משמאל, תופסת את האירוע במונחים של החרגה זמנית מן המציאות ושואפת להשיב את הסדר במדינה ובאזור כולו למציאות המיטיבה והנינוחה של טרום ה־7 באוקטובר, ולתקן את העיוות הרגעי באמצעות "שלום (עסקה) עכשיו". השנייה, מימין, חותרת אף היא לתיקון, אך כזה שמייצר שינוי אסטרטגי עמוק ביחס למציאות של טרום המלחמה, דרך תפיסה הופכית המבקשת "הכרעה (ניצחון) עכשיו" ובכל גזרה אפשרית.
אלה שתי גישות שהמכנה המשותף ביניהן הוא לא רק המוחלטות וקוצר הרוח, אלא שהן מתנכרות לחלוטין להנחות היסוד שמגדירות את המציאות שבתוכה נמצאת ישראל. מכאן שהפתרונות שהן מציעות מסכנים את ביטחונה הלאומי. המלחמה שנכפתה על ישראל שונה לחלוטין מכל מה שהכירה בעבר, וצריך לסמן בהקשר הזה שלושה מאפיינים בולטים.
הראשון - מדובר במלחמה כלל־עולמית. זו לא רק מלחמה מקומית או אזורית, אלא כזו שמתנהלת בתוך הקשר גלובלי רחב שבו אנחנו מרכיב חשוב אך לא בלעדי. מדובר במלחמת עולם מוכחשת, המתנהלת בפרמטרים מעט שונים משתי מלחמות העולם הקודמות. זו מלחמת עולם פוסט־מודרנית, ברמות עצימות משתנות, במוקדים גיאוגרפיים שונים (עזה, אוקראינה, טייוואן ועוד), ובין גורמים הנאבקים לא על משאבים אלא על דמותו של הסדר העולמי.
בנסיבות הללו, שתי התפיסות בישראל - של "שלום עכשיו" ושל "הכרעה עכשיו" - אינן עולות בקנה אחד עם המציאות ומהוות קונספציה מסוכנת. האחת מציעה הסדרה ועסקה, בשעה שהצד השני כלל אינו מחפש שלום אלא הכרעת ישראל באמצעות החטופים. השנייה מציעה אקטיביזם מיידי וחסר רסן, שאינו לוקח בחשבון את מגבלותיה של ישראל וחושף אותה לבידוד ולסיכונים מיותרים.
המסקנה היא שישראל נדרשת לחשב מסלול מחדש. עליה להבין שמדובר במלחמת עשור. לאחר שנים של שפע כלכלי, טכנולוגי וביטחוני, הגיעו "שנות הרעב" - הקשות והמתמשכות. ישראל חזקה, אך אינה חזקה דיה לקחת סיכונים מיותרים, לא בהסכמות רופפות עם חמאס ולא באקטיביזם מסוכן. נדרשת אסטרטגיה ארוכת טווח לניהול סיכונים זהיר.
מעבר לחשיבה מחדש, נדרש גם מהלך מעשי: מינוי פרויקטור לאומי שיפעל תחת ראש הממשלה, לגיבוש תוכנית חירום לעשור הקרוב - תוכנית שתביא בחשבון מלחמה ממושכת, בידוד אפשרי וצמצום כלכלי. "מדינת ספרטה" צריכה להתחיל להיבנות כאן, בדומה להכנות שעשה יוסף המקראי לשנות הרעב במצרים.
תוכנית כזו תכלול בניין צבא, ייצור עצמאי של נשק, פריצת הבידוד הבינלאומי, הכשרת הציבור למלחמה ארוכה וחיזוק הזהות הציונית. עם זאת, אפילו פרויקטור לאומי לא יספיק; נדרשת מנהיגות אמיצה והתכנסות של כלל הגורמים הפוליטיים.
במישור הפוליטי, המשמעות היא הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שתזנח את החרמות, הפוליטיקה הקטנה ומשחקי האגו - ותתמקד בגודל השעה. ישראל ניצבת בפני אתגר קיומי חסר תקדים. אם לא נפנים זאת ולא נערך בהתאם - לא נהיה כאן.
התרעות פיקוד העורף