האוליגרכים של פוטין מפגינים את עושרם באופן קיצוני, לכן זה לא ברור מדוע המשטר אינו מגייס את האידיאולוגיה הנאו-ליברלית והמערבית על מנת להצדיק את עושרם, אלא מגייס דווקא את סטלין ואת דזרז'ינסקי, אשר קידשו את צניעותם והיוו דוגמה אישית.
סטלין, שהיה לו זוג מגפיים אחד, ודזרז'ינסקי, סביר להניח, מתהפכים בקברם כשרואים את הארמונות של פוטין ושל מקורביו, מכיוון שזוהי לא דרכו של סוציאליזם. מצד שני, פוטין מוצא בהם מקור נוסף ללגיטימיות של שלטונו. ראש שירות הביון של פוטין שיבח את דזרז'ינסקי ואמר כי הוא "היה סטנדרט ליושר, מסירות ונאמנות", בעוד שמתנגדי המשטר רואים בו אדם אכזר וחסר רגש. דזרז'ינסקי, בדומה לפוטין, קידש את הספורט ואת החיים הבריאים והקים את קבוצת "דינאמו" הרוסית אשר ממשיכה להתקיים עד עכשיו.
פליקס דזרז'ינסקי נולד בשנת 1877 במחוז מינסק. הקריירה הפוליטית שלו החלה בשנת 1894 כשהוא השתתף במפגשים של החוגים הסוציאל-דמוקרטיים באימפריה הרוסית ובמזרח אירופה. בשנת 1895 הוא הצטרף למפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של ממלכת פולין וליטא.
תקופה זו סימלה את נטישת עיקרי המרקסיזם והתרחקות מהרעיון של המהפכה הספונטנית. דזרז'ינסקי הוא לא איש של תאוריה והמרקסיזם המדעי הצטייר עבורו כמשהו תאורטי מדי ואמורפי. דזרז'ינסקי התעניין יותר ויותר בפוליטיקה והפך לאחת הדמויות המרכזיות בפעילות מהפכנית באימפריה הרוסית שחוותה את ימיה האחרונים.
בשנת 1896 דזרז'ינסקי עזב את הגימנסיה, למרות הסיום המתקרב, והוא הקדיש את עצמו לעבודה במפלגה. בשנת 1897 הוא כבר החל בפעילות המהפכנית בליטא. מרדפים, מעצרים וגירושים לא עצרו בעדו ודזרז'ינסקי הצעיר תמיד מצא דרכים לחזור לפעילות במפלגה. בשנת 1906, בקונגרס הרביעי של המפלגה הרפובליקנית-לאומית, דזרז'ינסקי פגש לראשונה את לנין, מה שהפך לאבן דרך חשובה בקריירה הפוליטית שלו. הוא השתתף באופן פעיל במהפכת אוקטובר 1917, הוא הקים את יחידות המשמר האדום, והפך לחבר בעל תואר כבוד בשלטון הצבאי המהפכני הסובייטי.
משנת 1917 ועד מותו ב-1926, דזרז'ינסקי שימש בתור ראש המשטרה החשאית של לנין וסטלין. הוא הוביל את מסע ההפחדות, יזם את המעצרים של "אויבי העם" וגם של "אויבי המפלגה", הוא הנהיג האלימות פוליטית ואזרחית וההוצאות להורג - דברים שנכנסו להיסטוריה בתור "הטרור האדום". הוא הקים את ועדת החירום הכלל-סובייטית, המכונה "הצ'קה", אשר תפקידה היה לבצע הוצאות להורג ההמוניות בתקופה של מלחמת האזרחים.
הוא עמד בראש הקומיסריון העממי לענייני פנים: גוף שביצע את הדיכוי החמור ביותר בתקופה של סטלין. הק.ג.ב, עבורו פוטין, בתחילת דרכו, עבד כמרגל, היה היורש הטבעי של הארגונים שהקימו דזרז'ינסקי ועמיתיו, בעוד ששירות הביטחון הפדרלי הרוסי של ימינו הוא הירושה הפוליטית העיקרית של הק.ג.ב.
כתוצאה מהמאבק הזה, הזכר הצעיר, שהצטייר כראשון בין זכרים צעירים אחרים, תפס את המקום של האב הקדמון. הזכרים הצעירים שהפסידו נתונים לגירוש. בניו המגורשים של אותו אב קדמון מחליטים לנקום: הם מתאחדים ומחליטים לרצוח אותו ולזכות בשליטה על השבט. אחרי הרצח הם מקיימים סעודה בא הם אוכלים את בשרו של האב. בסעודה זו יש משום הזדהות הבנים עם האב המעורר קנאה, חרדה, ורגשות אשם.
רצח האב הקדמון מוביל לתחושות מעורבות בקרב האחים: מצד אחד קיימת שנאה המבוססות על אותה קנאה והשליטה המוחלטת של האב בכל המשאבים ובנשים. אך מהצד השני, קיימת האהבה לכוחו הרב ולנוכחותו מעוררת הערצה.
התוצאה של אותן תחושות מנוגדות היא תחושת אשמה ועמה ההחלטה לאסור על עצמם את השימוש בנשות האב, בהן חשקו קודם לכן. מעניין לציין, שלמרות שהאב הקדמון נרצח, האחים לא מעוניינים יותר בנשותיו, לכן הם מכוננים על עצמם הגבלות וריסונים, קרי שלטון החוק. כשהאב הקדמון נרצח, ועל פניו מותר הכל, הם, למרבה האירוניה, לא אונסים את נשיותיו, מכיוון שמעתה החרדה לצד רגשות אשם משתלטת להם על התודעה.
כל עוד פוטין יושב בקרמלין אנשי התרבות כמו אלה פוגצ'ובה, אלכסנדר נבזורוב, דמיטרי ביקוב ובוריס אקונין יושבים בגולה וכעת זה ברור שחזרתם לרוסיה יכולה להוביל לשינויים רדיקליים במבנה השלטון.
חלק מהפרשנים טוענים כי המדיניות הזאת מסמנת כי המשטר נחלש ומאבד את הלגיטימיות שלו ולכן פונה לאלימות המופנית פנימה והחוצה, שהיא המקלט האחרון של קרמלין שאיבד אמון. מנגד, יש הטוענים כי הדיקטטורה הרוסית חזקה מתמיד, וכי כל מי שבא "לקבור" את פוטין עושה זאת בגלל שהשלטון נמצא בידי מי שאינו שותף לעמדותיו. כל אחד מן הצדדים משוכנע בצדקתו, אך בינתיים אין גוף אופוזיציוני שיכול להתעלות מעל הסתירות האלה ולהוביל לשינוי משטר.
התרעות פיקוד העורף