מצד אחד, מצופה מאנשי תרבות בכל העולם לנקוט עמדה מוסרית. תרבות היא האוויר לנשימה של חברה חופשית, הדרך היחידה לשמר דמיון, מצפון ותקווה גם בזמנים חשוכים. כשאמנים בינלאומיים מצביעים באצבע מאשימה על ישראל – זה אולי צורם לנו, אבל יש בזה גם ערך. התרבות מעולם לא נועדה ללטף את המצפון, אלא לנער אותו.
אבל כאן מתרחש בלבול עמוק: החרם הזה אינו מופנה כלפי מדיניות ממשלה או כלפי החלטות פוליטיות, אלא דווקא כלפי מוסדות התרבות הישראליים. וזהו עיוות מהותי. משום שדווקא מוסדות התרבות הם הזירה שבתוכה מתקיים המאבק על חופש הביטוי, על ביקורת פנימית, על ראיית האחר ועל האפשרות לומר את מה שאינו נשמע במרחבים אחרים.
בישראל של השנים האחרונות, מדינה שבה השלטון מבקש לצמצם מרחבים דמוקרטיים, המוסדות התרבותיים אינם שותפים למהלך זה, אלא משמשים חומת מגן אחרונה נגדו. לא פעם הם עצמם הופכים מטרה להתקפות פוליטיות ולקיצוצים תקציביים – בדיוק משום שהם מחזיקים בעמוד שדרה מוסרי.
החרם על מוסדות התרבות איננו אפוא מחאה מוסרית – הוא פעולת השתקה. הוא מונע את האפשרות להשמיע קול ביקורתי מבפנים, והוא מחזק – אולי בלי להתכוון – את יצרי ההסתגרות וההתבצרות הלאומניים. זהו גם כשל מוסרי עמוק, כי תרבות אינה רק מראה, היא גם גשר. היא המקום שבו עמים מדברים זה עם זה מעבר לממשלותיהם. מי שמחרים מוסדות תרבות חוסם במו ידיו את האפשרות לדיאלוג, את היכולת לשמוע את הקולות מהחברה האזרחית עצמה, את השפה היחידה שיכולה אולי להציע עתיד אחר. אני לא מבקשת להגן על ישראל מפני ביקורת. להפך, הביקורת חיונית. אבל ביקורת איננה חרם. ביקורת מבקשת לחדד, לחשוף, לשאול. חרם מבקש להשתיק.
בשדה התרבות הישראלי אני רואה את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו כשהיא נחלשת. אני רואה את הבמה שמעלה הצגה ביקורתית גם כששרים בממשלה דורשים להוריד אותה. את הפסטיבל שמזמין קולנוע פלסטיני גם כשיש מי שמעדיף שיישאר בלתי נראה.
החרם הזה הוא החמצה. הוא מעניש את מי שמבקשים להיאבק על שפה אחרת, ומותיר את הזירה התרבותית הישראלית מבודדת וחלשה יותר. התרבות לא תביא לבדה את התיקון, אבל בלעדיה הוא לא יהיה אפשרי. היא הזירה שמחזיקה עבורנו את החופש להגיד את הבלתי נסבל ואת השפה שבאמצעותה אנחנו מדברים עם העולם. דווקא עכשיו, כשהעולם מחפש קול מוסרי מישראל, אסור להחרים את התרבות הישראלית. זהו אינו מעשה מוסרי, אלא החטאה מוסרית.
התרעות פיקוד העורף